משפחתי מחרימה אותי למרות שהייתי שם בשבילם ברגעים הקשים, מה דעתכם?

היי לכולם, שמי לורן מפ"ת, בת 35. נשואה באושר, אימא לילדה בת שנה ועוד ילד בדרך...
יש לי בעיה ואשמח אם תביעו את דעתכם בנושא.
אני חיפאית במקור ובשנות העשרים המאוחרות של חיי החלטתי לעבור למרכז עקב תעסוקה.
לאחר עזיבתי את בית הוריי הצטמצם הקשר ביני לבינם עקב מחלת דיכאון בה חלתה אימי.
באותה תקופה פגשתי גם את בעלי.
הייתי מגיעה מדי סוף שבוע לבקר את כולם (הורים, סבים, סבתות...)
ככה זה היה כשש שנים.
בכל פעם שאחיי היו מתאשפזים בבית החולים הסמוך אליי הייתי מגיעה לבקר כל יום ולתת לאימי כמה דקות פנויות לעצמה עד שפיטרו אותי מעבודתי באחת הפעמים בגלל יציאות מוקדמות.
כשבחרתי להתחתן עם בעלי ורציתי שיבואו איתי כדי למדוד את שמלת הכלה שלי אף אחד לא היה שם לצידי, מצד שני אחותי גררה את אחי כדי לקנות לעצמה שמלת כלה בצבע שמנת ורדרדה שבוע אחרי...
לאחר שהתחתנו לא נכנסנו להריון באופן טבעי והייתי צריכה לעבור שני סבבים של הפריות חוץ גופיות (שמבוצעות בחדר ניתוח).
אף אחד מבני משפחתי לא טרח לשאול לשלומי ואני הייתי צריכה להיות זו שמעדכנת על מצבי. וכשהתקשרתי לאימי לספר לה על ההפריה ולהראות שאני בסדר היא פשוט מאוד אמרה לי שהיא בדיוק תופרת לאחותי חצאית לאירוע שיש לה בערב ושהיא תחזור אליי, ולא חזרה.
לאחר שנקלטנו ובסוף ההריון הייתי בשמירה ולא יכולתי לצאת מהבית ונורא התגעגעתי למשפחה. התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה שאני לא יכולה להגיע אליהם יותר עד אחרי הלידה כיוון ואני חשה שלא בטוב (התעלפויות וכו')..אז היא אמרה לי שאני יכולה לבוא אליהם לנוח (כי זה מאוד ריאלי לטרטר אישה הרה שנוטה להתעלפות עד חיפה) ואפילו לא הקשיבה אלא נתנה את הטלפון לאחותי להסביר לי למה אני מתעלפת ומה עושים כנגד זה כאילו הייתי טפשה, כשכל מה שרציתי היה לראות אותם, שאחד ההורים יבוא אפילו...או האחים...
לאחר הלידה התפוצץ סיפור ביני לבין אימו של בעלי שהחליטה לנסות להשתלט לנו על החיים ולהעיר על כל דבר ומאז אנחנו לא בקשר איתה כי היא לא מוכנה להבין שטעתה ומסיתה את המשפחה נגדנו...
כשסיפרתי את זה לאימא שלי היא לא אמרה הרבה אך מאז שאלה בכל שיחת טלפון אם אנחנו עדיין בנתק...ומאז התחילה הבעיה העיקרית...
היא פשוט מאוד התחילה להתנהג אותו הדבר...
אומרת מה שבא לה, לא מתחשבת בחיים שלנו, מאשימה אותנו שאנחנו לא באים אליה כמה פעמים שהיא רוצה ועוד....
מה שממש כאב לי בכל הסיפור הוא שנכנסנו להריון הנוכחי בטעות והרגשתי ממש רע כמה חודשים מה גם שהרופאים אמרו לנו בהתחלה שצריך להפיל את העובר כיוון והוא לא תקין. אימא שלי ידעה, ולמרות שביקשתי ממנה לא לספר, היא סיפרה לאבא שלי ולאחים שלי ללא ידיעתי.
האחים שלי ידעו על המצוקה שלי ולא טרחו להרים טלפון אחד מסכן לבדוק אם אני בסדר...
וככה יצא שלא היינו חמישה חודשים בערך אצל ההורים שלי.
לפני כחודשיים וחצי הם באו לפה ושיחקו עם הילדה. היתה לי תחושה מעורבת לגבי זה כי יש בזה מן הצביעות....אנשים שלא טורחים לבדוק מה איתך אבל יודעים לבוא בטענות על ימין ועל שמאל...
לאחר שעשינו המון בדיקות וההריון קיבל אור חיובי יותר יצרתי קשר עם אימא שלי כדי לבוא לבקר. היא אמרה לי שאחי חולה כנראה בדלקת ריאות ושעדיף שלא נבוא.
שבועיים לאחר מכן ניסיתי שוב ונאמר לי שהוא עדיין חולה.
שבוע לאחר מכן שוב...נאמר לי כי יתכן וזו מחלת הנשיקה. אז אמרתי לאימא שלי שאני הולכת להיות אצל סבתא ושאם היא רוצה לבוא לשם אשמח לראות אותה.
היא לא רצתה....היא רצתה שאבוא אליה הביתה ואשב רחוק מאחי.
אמרתי לה שזה לא יקרה, אני לא מסכנת את הילדה שלי או את עצמי בגללה.
שבוע לאחר מכן נסענו למושב לבקר משפחה וכולם שאלו אותי "מתי היית אצל אימא?" על השאלה הראשונה...
בהתחלה זה היה נראה לי כמו משהו תמים...אך ככל שיותר אנשים שאלו את השאלה הזו הבנתי שכנראה מישהו אמר משהו עלינו...
יום למחרת התקשרתי לאימי לשאול לשלומה ולאחל לה חג שמח והיא זרקה לי שכמה חבל שאנחנו לא מנצלים את החג לסולחה עם חמותי...ושבגלל שאנחנו בנתק איתם אז גם היא לא רואה את הנכד שלה...
יש לציין כי מאז שהנכדה נולדה נסענו כמה וכמה פעמים כולל חג הפסח...
היא התחילה לומר שהיא באה על ימין ועל שמאל כל פעם שיש לה רופא באיזור (מה שממש לא נכון. היא הייתה אצלי בבית אולי שלוש פעמים מאז שעזבתי את הבית) והתחילה לעשות לי התחשבנות על כל מיני דברים.
אמרתי לה שהיא טועה ושאנחנו באנו יותר והיא לא באה את מספר הפעמים שהיא חושבת שבאה...ושעם כל הכבוד זה לא לעניין לומר משפטים כמו "בגלל בעלך והנתק שלו עם המשפחה שלו את מנתקת אותנו מהנכד"....
זה יצר ריב...והיא טרקה לי את הטלפון בפנים.
לי כבר עלו מים עד נפש וכתבתי לה הודעה מכוערת מאד שאומרת שאני לא רוצה לדבר איתה יותר כי היא רק מחפשת על מה לריב ואת מי להאשים והיא פוגעת באנשים בהתנהגות שלה.
יום ההולדת שלי היה חמישה ימים אחרי והיא לא טרחה לומר כלום...אבא שלי התקשר שעה לפני חצות כדי לומר מזל טוב ומאז הוא מתעלם מקיומי...
סבתא שלי שמאוווווווד אוהבת את האש קודחת לי בשכל עם אותם המשפטים ששמעתי מאימא שלי שאני לא באה ולא באה ורק אימא שלי רצה סביבי (זו היתה הנקודה בה הבנתי גם למה כולם מדברים על זה...היא עיתון הכפר)
אבל מה שפגע בי מאוד היה עצם זה שבמשך כל הזמן הזה, כשהייתי מגיעה לאימא שלי או מדברת איתה בטלפון היא היתה אומרת לי אל תספרי לסבתא שדיברנו והיתה מספרת לה בעצמה ומוציאה אותי שקרנית....או מספרת למשפחה על ההריונות ואומרת לי שלא סיפרה ומוציאה אותי טמבלית כשאני באה לספר לאנשים מה שהם כבר ידעו...
אבל הכי כואב לי שאני יודעת מאחותי שהיא מתלוננת עליי שכשהיא הייתה בניתוח אני לא הייתי ולא עזרתי בשיט...וזה מגעיל....כי אני איבדתי עבודה מאוד מכניסה בגלל כל היציאות המוקדמות רק בשביל להיות שם מספיק מוקדם וללכת מאוחר ולהיות איתם ברגעים הקשים שלהם...לקנות להם תרופות וקפה וחלב או אוכל בחוץ כשהיה צריך...אבל מי זוכר את זה?! העיקר לפגוע