״חשבתי שאת פרחה באר שבעית״; תמיד ישפטו לפי הצבע העור והמיקום?

אני כותבת את זה ביאוש מוחלט, עם דמעות והרגשה שמפספסים אותי כל כך הרבה בגלל דברים שאני בכלל לא אשמה בהם. אני חיילת, בתפקיד מאוד מובחר בצבא, (מדריכת חיר)
עובדת עם כל החטיבות, סיירות, יחידות מיוחדות... שטח שטח ושטח, לימודים, ירי, כל שבוע בסיס אחר, כל שבוע אנשים אחרים עם אופי שונה ונשק שונה. וכל שבוע השאלות הרגילות, בת כמה, מאיפה. אני בחורה נורא שזופה, שחורדינית, מעדות המזרח. לא קשה לפספס את זה. וברגע ששומעים את צמד המילים באר שבע, מבחינתם הם יודעים מי אני, מה אני, וכמה שאני לא שווה כלום. חברים, לא מדובר במקרה אחד ויחיד אלא בסיטואציה שחוזרת על עצמה כל שבוע מחדש. אני ביישנית, שקטה, לא דברנית כזו גדולה אך כשאני מדברת זה לא שטויות עם נימה מעצבנת או שלוכית, אני מדריכה, העברית שלי גבוהה, אני יודעת לעמוד מול אנשים ולדבר, אין לי מושג מדוע ולמה רק מלהסתכל עלי ולדעת מאיפה אני אני כבר פרחה בעיניי כל כך הרבה אנשים. ניסיתי לחשוב אולי פרחה זה משהו שלא באמת מוגדר וכל אחד רואה את זה אחרת, אבל אין לי תכשיטים או לקים מוגזמים, אפילו לא איפור, חצי ב׳ ושיער אסוף ושרשרת אחת מכסף קטנה. אז אם זה לא מראה, מה זה? אני לא מוחצנת, אין לי כזה ביטחון בשמיים, אני לא קולנית או וולגרית. סתם חיילת שיכולה להיבלע בהמון. אני לא בולטת. אף פעם לא הייתי. ובטח שלא לרעה. מאיפה הביטחון להגיד לי דברים כאלה? או לקבוע? כי באר שבעיות פרחות או שזה סתם גזענות כלפי מזרחים? (90 אחוז מהם היו אשכנזים)
זה סטריאוטיפים או גזענות?
אז על מה להרגיש אשמה בעצם?
היום סיימתי אימון עם גדסר כלשהו, הסרספ התעלם ממני במהלך כל השבוע וזלזל בי ממש, לא כל כך הבנתי למה וגם לא היה אכפת לי. יש לי עבודה ולא באתי להשיג חברים. אך היום יצא לנו לדבר קצת, ופתאום הוא היה ממש מופתע מדברים רגילים. כמעט קיבל התקף לב שהבין שאני יודעת אנגלית בכלל ויותר טוב ממנו. היה בהלם שסיפרתי לו שחזרתי בשאלה. מצא אצלי ספר בתיק והתערב שזה לא שלי, דפדף לי בטלפון והיה בהלם מהסגנון המוזיקה הלועזית שלי, דברים שלא כל כך חריגים או יוצאים דופן אצל אנשים, לא הבנתי מה השוק שלו? כשהלכתי הוא לחץ לי את היד ואמר ״חשבתי שאת סתם פרחה באר שבעית״ ופשוט הייתי בהלם.
נזכרתי איך בתחילת השבוע אמרתי לו שאני מבאר שבע והוא הנהן ואמר ״הבנתי״ וצחק. כאילו פה נגמרה השיחה, נזכרתי כמה פעמים זה קרה כבר לפני. כמה פעמים שפטו אותי, ואז היו בהלם. או כמה פעמים שפטו אותי ואף פעם לא נתנו לי הזדמנות להוכיח אפילו. היה בחור שיצאנו ארבעה חודשים. (הכרנו בצבא והוא גם באר שבעי) ההתחלה הייתה נוראית, אבל אחרי חודש הוא לקח אותי לשיחה וממש ביקש סליחה, התחנן שאני אסלח לו ונתחיל מחדש. שאלתי מה השתנה והוא ענה ״כי טעיתי, חשבתי שאת סתם פרחה מבאר שבע. לא הייתי רציני בהתחלה. סתם חשבתי להעביר תזמן עם מישהי יפה וסתומה אבל את לא״
והייתי בהלם. אני פרחה? אני סתומה?
בחיים לא הייתי במועדון בכלל, ובטח שלא בפורום, ונמאס לי שכל שבוע ישר אומרים לי ״מה פורום וכאלה?״ כאילו שזה תורה פה בעיר ללכת לפורום.
אני באמת בחורה בסדר.
מבית מאוד מודרני, אמא שלי עזבה לארצות הברית בגיל 18 וחזרה בגיל 29. אבא שלי עזב לצרפת בגיל 14 עם המשפחה וחזר בגיל 26....
אין לנו בבית מנטליות מוחצנת של מזרחים, לא שזה לא בסדר. אין לנו מנהגים של מזרחים, (אני עיראקית, אנחנו לא ספרדים ואין לנו מנהגים)
בקיצור, מעליב, לא חושבת שיש בי משהו כל כך ברור שקובע שאני פרחה. חבר שלי אשכנזי טהור 7 דורות בארץ ואנחנו אותו ראש והמשפחה שלו אוהבת אותי. כל פעם שאנשים רואים תמונות שלנו המומים שהוא לא ערס אלא אשכנזי קיבוצניק.
לא כולם בחרו להיוולד בעיר, לא כולם מעוניינים להשאר פה, ולא כולם עיצבו את האישיות שלהם בהתאם לעיר שסביבם. הלוואי וידעתי מה אני עושה לא בסדר. מאז אני כבר בסוג של חרדה, עוד לפני שאני אומרת באר שבע אני מתחילה מהר לספר על עצמי כדי שידעו מראש מי אני לפני שהם מתייגים.
קשה לעבור שבוע אחרי שבוע עם קצינים סמלים ומפקדים שפוסלים מראש את החכמה, ההשכלה, ומי שאני בתור בן אדם.
אז מה לעשות? להתעלם? או לחפש מה לא בסדר?