מרגיש שאני נלווה לאחים הקטנים שלי ולא בן אדם בפני עצמי

שלום,
אני בן 18 ויש לי שני אחים קטנים תאומים בני 6. בתקופה האחרונה התחלתי להפנים שההורים שלי לא מתייחסים אלי כאדם בפני עצמו אלא מן "נלווה" לאחים הקטנים שלי. למשל כשרוצים ללכת לאנשהו תמיד קודם כל מקומות שמתאימים להם, אף פעם לא יוצאים רק אנחנו (אני וההורים - בשעות קצת יותר מאוחר מאשר 5 אחה"צ וב8 בערב אומרים שמאוחר צריך לחזור), הם כועסים עלי שאני לא משחק עם האחים שלי - אבל במה כבר אנחנו יכולים לשחק? הם קטנים ממני ב12 שנים!
את כל זה אמרתי להם כבר לא כמה פעמים והם תמיד זלזלו במה שאמרתי בטענה שאני לא חושב בצלילות כי אני בגיל ההתבגרות ושאין מה לעשות אני צריך ללמוד להסתדר. הם לא מנסים לתקן את זה או לגרום לי להרגיש קצת יותר נוח או יותר בגיל שלי. לא אכפת להורים שלי שאני לא מזמין הביתה חברים בגלל שלא נעים עם האחים שלי.
למרות שהמצב הכלכלי כן מאפשר את זה ההורים שלי אף פעם לא הביאו בייביסיטר בשבילם ותמיד סמכו עלי. לא מעט פעמים הייתי צריך לבטל דברים בגלל שהייתי צריך לשמור על האחים שלי. אני מבין שזה משהו שהרבה אחים בוגרים עושים אבל לא בגילאים כאלה בוגרים כי בדרך כלל אין כזה הבדל בשנים!!

חוץ מזה, ההורים שלי עדיין מתייחסים אלי כמו לילד קטן. אני לא רואה סרטים וסדרות עם ההורים שלי כי כל פעם שיש קללה אמא עושה פרצוף כאילו שזה לא מתאים לי, למרות שכל ההורים נותנים לילד שלהם לשתות שלוק מיין או משהו כזה גם לפני 18 - לי אף פעם לא נתנו ואף פעם (למרות שאני כבר בן 18) לא שתיתי איתם שום דבר אלכוהולי חוץ מיין בחגים, כל פעם שאני יוצא אמא כועסת עלי שאחזור עד 12 בלילה. היא לא מפנימה שאני כבר בכיתה י"ב!

רציתי לשמוע עצות איך אתם ממליצים להתמודד עם זה, כי אני כבר לא מסוגל להמשיך כמו שהייתי עד עכשיו. אני רואה חברים שיוצאים עם ההורים שלהם לפעמים ושמרגישים שיש להם משפחה אוהבת ותומכת ונמאס לי שאני לא מרגיש את זה. נמאס לי שאומרים לי שהם הולכים לסרט עם האחים ומציעים לי לבוא - אף פעם לא אומרים שאני אלך עם ההורים לסרט שמתאים לגיל שלי. נמאס לי ללכת לטיולים שכולם שם ילדים קטנים ושכל הזמן יש שירי ילדים ברקע. נמאס לי לקום כל בוקר ב7 לצעקות וריבים שלהם או למשחקים ולצרחות שלהם. אני מבין שככה ילדים (לפעמים) מתנהגים אבל בדרך כלל אין אח גדול בן 18 לילדים האלה!! בדרך כלל זה הפרש של לא יותר מ3 שנים ואז זה עובר ביחד. נמאס לי שאני לא מסוגל לישון עד מאוחר ביום יום ופשוט נמאס לי מכל הצורת התנהלות של החיים האלה.

אז בקיצור - איך אתם ממליצים להתמודד עם זה? מה לעשות עכשיו? אני כבר אובד עצות