אבא חנק אותי ואמא שלי אפילו לא התנגדה, להתלונן על ההורים?

אוקיי,אמ,היי,אני בת 15,והבכורה בבית ויש לי שני אחים קטנים (13 ו3)
אני בהחלט לא הילדה הקלה בבית,אני די מרדנית,לא עוזרת הרבה בבית לדעת ההורים שלי אבל בסה''כ כשרגוע בבית כולנו מסתדרים.
ההורים שלי מאוד רוצים שנעבור לאמריקה,גם אני שותפה לרצון הזה אבל פחות בגלל שבעצם הרגע התחלתי תיכון ואני מעדיפה כבר להיות ריאלית וללמוד לבגרויות שלי מאשר לעזור להם בטפסים של הגרין קארד כל שנה (למי שלא מכיר,גרין קארד זאת תוכנית כזאת שבעצם מביאה אשרת מגורים ועבודה באמריקה אבל נבחרים לקבל אותה כל שנה מספר מאוד קטן,זה לוטו בעצם של מגורים באמריקה)
כל שנה אנחנו שולחים טופס עם תמונות שלנו,ולפחות כבר עשר שנים אנחנו לא זוכים.
היום אחד מהימים האחרונים להעביר את הטפסים לשם ולהצטלם וההורים שלי בטירוף של הרגע האחרון ניסו לארגן את כולנו להצטלם בלי סדר.
כאוס מוחלט היה בבית אז הלכתי לחדר שלי בינתיים.
ההורים קראו לי להצטלם ולא רציתי,כן - שוב הקטע של ''מרדנית'' אבל בגלל שזה לא היה מאורגן בכלל והם לא נתנו לי אפשרות בכלל להתארגן.
אמרתי להם לא ושאני אתארגן. ופה מגיע החלק הנורא.

ההורים שלי נכנסו לחדר שלי כמו שאפשר לתאר רק בהמות כועסות,ככה הם נראו. הם אמרו לי שזאת לא שאלה,ושעכשיו צריך להצטלם. חזרתי שוב על מה שאמרתי. אבא שלי - בעל מזג מאוד חם ופתיל מאוד קצר,ממזמן כבר צועק עליי ומה לא,העונשים שלו מגוונים מצעקות,לעונש השקט ועד ל''לא סיימת את האוכל??! בסדר! אני אשפוך אותו עלייך!" (מה שבאמת קרה לי לא מעט בילדותי) ואפשר היה לחשוב שאני אלמד את הלקח שלי ואהיה הילדה הטובה והצייתנית שהוא רוצה שאהיה אבל אני לא רוצה,לא בלי סיבה - אלא כי להורים אין סיבה טובה.
הם תמיד אומרים ''בית זה לא דמוקרטיה''.
אחרי אחת מהתקופות האובדניות שלי הבנתי שאבא שלי מתעלל בי רגשית והנחתי לעניין בינתיים כי בגיל שלי באמת שקשה לעשות משהו חוץ מלהתלונן לבן אדם אחר אבל פחדתי על האחים שלי ועל אמא שלי שלא תצליח לפרנס אותנו.

או,קצת סטיתי מהעניין - אז ההורים שלי התעצבנו עליי כרגיל לדעתי ואז אבא שלי פשוט ניגש אליי,לפת אותי בצורה של חניקה ודחף אותי ככה לתוך המזרון של המיטה שלי. הרגשתי את האצבעות שלו לוחצות על לפחות משהו אחד בגרון שלי שהכאיב מאוד,התחלתי לבכות (כי אני בן אדם חלש פשוט וכל מכה לא צפויה אני בדמעות כמו תינוקת ואני מנסה שלא לבכות אבל זה קורה הרבה) והם התחילו לצרוח עליי שאצטלם כבר.
אבא שלי שחרר אותי די מהר,התעצבן יותר מדי ויצא מהחדר בעוד שאמא שלי - הבן אדם היחיד שאני יכולה לספר לו הכל,שאני מרגישה שבלעדיו חסר לי מישהו שיתמוך בי ופשוט חסר לי משהו - המשיכה לצעוק שאני כפוית טובה וצריך להצטלם כי אנחנו משפחה אחת ובלעדיי אי אפשר להגיש את הטפסים.
מה שהכי עצבן אותי היה שאמא שלי לא עצרה את אבא שלי,לא הביעה התנגדות כלשהי לתקיפה פיזית. לא כלום.
האמון שהיה לי בה התמוטט יותר ויותר עם כל דמעה שהמשיכה לרדת וכל מילה שהמשיכה להשמע.
והדבר הכי נורא הוא שהיא הייתה היחידה שבה כן היה לי אמון.. (אני עוד עברתי לתיכון חדש בלי חברים בלי כלום)

השאר היה די בטשטוש כזה,מהדמעות,מסערת הרגשות,מהכאב בגרון..

הדבר הבא אחרי הצעקות שאני זוכרת זה שאבא שלי שוב נכנס אליי לחדר,הוציא לי את הטלפון מההטענה,הוציא לי את קונסולת המשחקים שהתחננתי אליה שנה ואולי יותר (אני לא באה מבית שקונים דברים חדשים הרבה,והטלפון החדש היה מתנה מבורכת פשוט כי הקודם היה כ''כ לא טוב שההבדל היחידי בינו לבין נוקיה של פעם היה המסך מגע,זהו.) לקח אותם פשוט והמשיך לצעוק. אני כנראה גם צעקתי איזה משהו שם,אני באמת לא זוכרת רק שזאת לא הייתה קללה או משהו כזה (הרגלתי את עצמי לא לקלל בכלל כמעט כי לא רציתי שאחי התינוק יקלוט מילים רעות) והוא זרק את הטלפון והקונסולה על הקיר לידי (הם לא נפגעו,והמגנים שלהם נסדקו בפינות),צעק עוד איזה דבר כשברקע הצעקות של אמא שלי (היא בקושי צועקת ברגיל..) ויצא בכעס שוב.

אמא שלי התקרבה אליי יותר,אמרה לי לשטוף את הפנים עד שהיא תחזור וככה אני אצטלם,לא הספקתי אפילו מההלם של כל התקיפה הזאת אז היא ישרה לי את הפנים מול המצלמה וצילמה ככה. עם הדמעות,עם העיניים הנפוחות..
היא עשתה נאום שלם בטון מאוד כועס על עד כמה מה שעשיתי רע ואז כשהיא יצאה אמרתי ''מה לעזאל זה היה?" בדמעות,ברעד,בפחד ''זה היה צורך לחשוב עם הראש!" היא אמרה ויצאה.


אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות,פעם אחת ניסיתי לברוח מהבית אבל אחרי שהבנתי שאני ברחוב בוכה פשוט בלי מקום ללכת ואנשים ברחוב מודאגים בגללי חזרתי. זה היה עלוב פשוט.
אני לא רציתי לדווח עליהם כל השנים האלה מחשש לאחים שלי ולכסף בבית ולא רציתי שיסתכלו עליי בתור הילדה המסכנה ההיא אבל עכשיו אני פשוט מפחדת שאני אצטרך לעשות את זה,אני מפחדת מאיך שהמשפחה תגיב לזה (בכלל שסבתא שלי מצד האמא ממזמן הרגישה שאבא שלי מתעלל בנו ובאמא שלי,אומנם היא טעתה קצת אבל היא בחיים לא תסלח לאבא שלי וחבל לי לסכסך בינהם עוד יותר - ואני לא יכולה לשהות אצלה כי היא בעיר אחרת ולא קרובה.) והסבתא מצד אבא גרה בדירה קטנה ויש לה לב חלש ואני מפחדת על איך שהיא תגיב.
אני לא יודעת אם להתלונן בכלל ואיך. אני סובלת את זה גם בשביל האחים שלי,כי יש לי תחושה מאוד חזקה שאם לא אני הם היו מוציאים את זה על האחים שלי.
אם אני אפנה ליועצת בית הספר אני מפחדת מהתגובות שלה ושל מי שיראה אותי אח''כ בוכה (כי שוב אני בכיינית עלובה שלא יכולה להתנתק מהסביבה לצערי)
אם אני אנסה להתנתק מהם אני לא אצליח,אני ניסיתי את זה כמה פעמים ולא עבד לי.

אני לא יודעת מה לעשות,ואני צריכה עזרה.