אני בקרוב בת 18.. ובזבזתי את כל הגיל הזה שכולם טוענים שהוא יפה על כלום ושום דבר!!
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני בסוג של דיכאון כבר ימים על גבי ימים כבר כמה שבועות.. וההורים שלי לא מקלים עליי, הם רק מקשים יותר.!!
אני לא יודעת למה אני חיה בכלל, ולא אני לא אובדנית חס וחלילה ואני בחיים לא אפגע בעצמי. אני פשוט רוצה לצאת מהמצב העגום הזה!! אני שונאת להיות אומללה ומאסתי בזה..
אני די ציפיתי מההורים שלי, בתור ההורים שלי שיבינו אותי, הבת שלהם. אבל לא רק שהם מתקשים להבין, הם לועגים למצב שלי. אני וההורים שלי (שניהם) ביחסים גרועים כבר זמן לא קצר, ואני לא מוצאת את עצמי.. לא יודעת איפה להניח כבר את הראש שלי.. ואין לי כל כך את מי לשתף. יש לי חברה אחת, כאילו הייתה.. היא כרגע עסוקה בעצמה ובחבר שלה (שהם קרוב לשנה ביחד).
עד היום הייתי משתפת את אמא שלי בהכל... אבל כבר הגעתי למצב שאני מתביישת/ מפחדת/ נמנעת (לא יודעת איך לקרוא לזה) מלשתף אותה במה שעובר עליי.. אני יודעת שהיא תלעג לי, או שתאשים אותי במצב שאני נמצאת בו (בלי חברים, בלי חיים ובלי שום דבר) ותגיד לי שזה בגלל שאני מרירה, חסרת כבוד להורים (זה לא קשור אבל היא תמיד דוחפת את זה), לא נחמדה, לא חברותית.. אני מרגישה שאמא שלי מאוד שיפוטית כלפיי ובמקום לנסות להבין אותי היא הולכת נגדי וזה גורם למלא תככים וריבים ביני לבינה..
אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני מרגישה כל כך לבד.. פשוט בא לי לזעוק ולצרוח ולברוח ולא להיות כאן!!!!
לאחרונה אני אוכלת יותר מדיי (סוג של מוצאת נחמה באוכל), כל הזמן מסתגרת עם עצמי בחדר, וירדתי מאוד בלימודים בתור תלמידה מצטיינת.. פשוט אין לי כוח לעשות כלום.
אני מרגישה מאוד לבד, אני לא רוצה ליפול על אף אחד עם הדכאונות שלי.. אפילו התלבטתי אם לכתוב כאן באתר כי זה נראה לי קצת פתטי.. אבל באמת שהגעתי כבר לנקודת שבירה ואין לי לאן לפנות...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות