האם יכולה להיות עבורי הזדמנות שניה לבניית אמון, רגש?

אז כמו ששאלתי בכותרת, יכולה להיות כזאת הזדמנות עבורי?
יש דבר כזה בחיים לאהוב באמת שוב, אהבה גדולה כזאת שמשאירה את כל העבר אחורה? בלי זיכרונות רעים? או לחלופין, לראות אפילו את העבר כקוריוז מרוב אופוריה?
להיות שייך מבלי להרגיש מותנה או באיזה מאבק פנימי?

אני יושבת עם עצמי וחושבת אם גם זה יכול לקרות לי, גם אם ברמה של לפרגן לעצמי כזאת אשליה, כי אולי זה כן יכול לקרות ואז כל הסבל שעברתי נשאר מאחור ולא צריך יותר להתמודד עם זה ועם כל מיני עניינים קטנים וחסרי משמעות, כלומר לכל העניינים שהם קטנים ונראים לנו גדולים באותו רגע ואז במבט לאחור כאילו לומר:"אויש, כמה זה מיותר, כמה זה קטן, למה כעסתי, למה כאבתי, על מה? מיותר".
או גרוע מזה, לראות את הידיים שלי עם גרגירי החול שנותרו ולומר: בשביל מה? על מה?
אני ילדה גדולה וזה מטריד אותי כי בחצי שנה האחרונה דברים קיבלו הורדת מסך וכאב לי. לצפות באמת כפי שהיא, עירומה, ריסק אותי. לא באמת התהלכתי רצוצה או חס וחלילה נפלתי לדיכאון אבל כן כאב לי כאב עצום כי כל כך רציתי, כל כך אהבתי ואפילו הייתי מוכנה להיכנס לאשליה הזאת שזה עוד יכול לקרות ו...בום..

לחשוב ולהרגיש שתמיד יש שם איזה שהוא תנאי והאדמה יכולה בכל רגע לזעזע ולבלוע אותך וזה ממש לא משנה, העולם ימשיך גם אם לא תהי שם.
לא שיתפתי אבל אני לא יכולה להגיד שלא היו כאלה שתמיד דאגו לי. יש, יש כאלה שדואגים ואוהבים אותי מאד, תמיד, חינם אין כסף וגם יעשו הרבה בשבילי, אבל מכיוון שהם לא יוכלו לעזור לי באמת, לא ראיתי בזה נכון לשתף. בשביל מה? הם יוכלו לשנות אנשים בשבילי? סיטואציות?
אני בונה לאט לאט אמון וזה לא קל אבל התהליך הזה שווה, אני נשארת עם אלה שאני אוהבת קרוב קרוב והשאר.. בפינצטה.
אני רק שואלת שאלה שביני לבין עצמי קצת מצחיקה אותי כי רגש, מסתבר, מת אצל כל מיני אנשים (ואולי לא באמת היה שם מבחינתם), אבל האם זה משהו שחוזר או קיים בצורה כזאת גדולה ומוחלטת? של שייכות אמיתית? של חוסר התמודדות עם כל כך הרבה כאבים ודאגות מיותרות, מבלי להתמודד מול מציאות של רזולוציות מיותרות? זאת אומרת, לחיות, לנהל יציבות, ביטחון רגשי, אהבה כעובדה מוחלטת, זה אפשר? זה קורה? או שכדאי להתעורר ולהמשיך ללכת על הקרקע ומה שיקרה - יקרה כי זאת מחשבה לא ריאלית?

תודה