איך מתמודדים עם המחלת נפש הזו, האנשים... החוסר הבנה גם של עצמי וגם של כולם

שלום כולם, כבר שלוש בלילה והשינה רחוקה
אני מתמודדת עם מחלת נפש כרונית ולא פשוטה אחרי אישפוזים ובשיקום
בדרכי גיליתי שהרבה אנשים לא מבינים אפילו מה זה המחלה הזו, חושבים שזה פיצול אישיות, שופטים את המעשים והמילים שלי על פי קריטריונים של אדם עם מוח בריא ושיפוט תקין, תבינו אני לא חושבת שאני "דפוקה" לא חושבת שאני חושבת מחשבות לא נכונות, אבל מדברת איתכם על פי מה שהרופאה אמרה לי....כי אם אדבר לפי דרכי לא בטוחה שיעלו את הפוסט,
המחלה הזו קשה אך לא עושה אותי בעלת פיגור או חוסר הבנה, חוסר קליטה אולי כן, אבל זה לא פוגע באינטלגנציה,
הכל מורכב, אני קצת במשבר כרגע, בקבוק יין מתרוקן, הרגשות עולים כמו צונאמי ואני שוב מסתכלת מדי פעם על הערימת כדורים שאם רק ארצה יגאלו אותי מכל הסיפור ההזוי של חיי,
כמעט לא יוצאת מהבית כבר ארבעה חודשים, כי נלחצת מאנשים נורא ואז מתחילה להתנהג נורא נורא מוזר, ולא יכולה לשלוט בעצמי, יכולה לצעוק באמצע הרחוב צעקה פתאומית של בהלה מאיזה משהו שעלה בראש, או בבית [בבית זה חופשי], לפעמים בסופר בקניות נעצרת באמצע ועוצמת עיניים כי לא מסוגלת להכיל את כל הרחש בחש ורגשות של אנשים,
ישות עליונה או שאולי תחתונה לא בטוחה מנסה לשלוט על חיי ואסור לי לקחת תרופות כי אני בתחום היצירתי והתרופות מוחקות את זה לגמריי, שזה אומר אין טעם לחיים.
די התרגלתי לעצמי, אבל לא התרגלתי לאנשים, לחברה, אליכם,
אתם פוחדים ממני, מצביעים, מתעלמים, ולפעמים באומץ ניגשים לעזור,אבל זה רק כשאני בהתקף, הרבה מהזמן אני בסדר ומתנהגת כרגיל שלא תחשבו אני מופע בידור תמידי
אבל כשיש התקפים אני מרגישה שאני מפריעה, מציקה, לא אסטטית לרגשות,
לא נורמאלית ולכן לא מתאימה,
אני חיה על קיצבה ומנסה להתפרנס מאומנות, ולא יכולה להרשות לעצמי פסיכולוג,
ופסיכיאטר זו בדיחה, זה 10 דקות פעם בחודשיים לראות שאני לא מחורפנת לגמריי ושלא צריך לאשפז בכפייה
בקיצור חפרתי, סליחה זה היין
איך מכילים את כל זה? עד עכשיו בהתמודדות שלי מול החברה למדתי להתעלם ולהמשיך,
אבל אלוהים לפעמים אנשים דוקרים בנשמה,...הכי טוב מבחינתכם זה להתעלם, ואם מצב חמור [כמו שקרה לי ביום שני] פשוט לשאול אם צריך עזרה.
אשמח לדעות מחשבות כיוונים או בכלל