גם אחרי חצי שנה, עדיין נזכרת

היה לי חבר במשך 4 שנים, הראשון בהכל, היינו החברים הכי טובים ומשם הפכנו לזוג. השנתיים הראשונות היו השנים הכי מרגשות בחיי, כל החוויות הראשונות, עשינו הכל ביחד והיו לנו חוקים טפשיים משלנו, כל מני קודים, בדיחות, היינו מדברים בלי סוף על שטויות, המשפחה שלו הפכה למשפחה שלי ואמא שלו הייתה לי באמת כמו אמא שנייה, חברים משותפים, למדנו כמעט הכל ביחד ותמיד היינו יחד.
לא הכל היה מושלם, הוא היה מאוד לא מתחשב, מאוד תחרותי, ניסה כל הזמן להוכיח שהוא יותר חכם ממני, היה לו תמיד קשה כל כך כשהצלחתי יותר ממנו (וזה קרה תמיד), הגעתי להישגים גבוהים יותר בלימודים וגם בצבא וזה גרם לו להרגיש מאוד נחות. בגלל התחושות האלו, הוא הוריד אותי בלי סוף- פגע בי, גרם לי לחשוב שאני טועה, רק איתי בכוונה, לא התחשב בי אף פעם, היה אטום אלי לחלוטין ולאט לאט התחיל להיות קר יותר ולהביע מינימום של רגשות. המפגשים שלנו היו מתנהלים כך- כל הסופש חרא, כי הוא במצב רוח רע/לא מרגיש טוב/עייף או כל תירוץ אחר שהקנה לו כביכול לגיטימציה להיות מגעיל אלי, ואז חמש דקות של הפגנת חיבה שגרמו לי לשכוח הכל, כי תמיד הסתכלתי על הצד הטוב.
באמצע השנת שירות שלי ובאמצע הצבא שלו נפרדנו, הוא גם תמיד די התנגד לזה שעשיתי שנת שירות..
הוא נפרד ממני בצורה הכי משפילה שיש, הגדיר את זה כ"להוריד את הפלסטר מהר". כמה דקות בודדות, בלי שהוא נתן לי לדבר ולהגיד משהו, כמה מילות סיכום אחרי קשר של 4 שנים. זה פגע בי מאוד, כמובן. בגלל שאני בחורה פרטית, לא רציתי לבזבז זמן על דיכאון, החלטתי להכריח את עצמי להיות בזה חודש שלם אינטנסיבי מאוד, גרמתי לעצמי לחשוב על זה, כתבתי כל יום, רציתי למצות את עניין ההתגברות. זה בהחלט עבד, הרגשתי שלא הדחקתי כלום, ואז שמעתי שיש לו חברה חדשה, שהוא הכיר מלפני בצבא (יש לציין שהיא מאוד שונה ממני, בחורה די סתמית שבעיקר גורמת לו להרגיש חכם יותר לידה). בשלב הזה הכרתי גם אני מישהו אבל זה היה לא רציני.
לאחר חודש התחלתי לצאת עם הבחור הכי מדהים בעולם- הכי מתחשב, הכי חכם ושנון שיש, בדיוק מה שתמיד רציתי שיהיה בבן הזוג שלי. הכרנו עוד לפני ובערך בתקופה הזו נפגשנו שוב ונהיינו יחד. הוא מדהים וטוב לי איתו בטירוף. זה באמת מרגיש כמו תיקון למה שהיה לי בעבר.
אז למרות כל זה- עדיין לא הצלחתי להתגבר. אני נזכרת באקס כל הזמן, מתגעגעת לקטעים המוזרים שלנו, לריבים הבלתי פוסקים שהיו נגמרים בחיבוק ובהרבה דמעות.. לא חושבת שהצלחתי להעביר את זה כהלכה, אבל הוא סוג של התעלל בי מילולית. הוא היה יורד עלי, על דברים שלא אומרים בדרך כלל, מעביר עלי המון ביקורת ורודה בי. ועדיין אני חושבת עליו, למרות שיש לי את החבר הכי מדהים בעולם, שאני באמת באמת אוהבת.
למה זה ככה? מתי זה יפסק כבר ואיך אני יכולה לגרום לזה להיעלם? תוהה אם סגירת מעגל הכרחית במצב הזה. לא יודעת איך לגרום לו לעלות פחות בזיכרון.. אני עדיין מקווה להיתקל בו מתישהו, רק כדי שיחשוב עלי גם.