לא יודעת אם לדבר איתו על זה, ואם כן אז איך

היי. לפני שאתחיל, אסביר בקצרה. זו לא פעם ראשונה שאני כותבת פה בנושא הזה, ויכול להיות שחלקכם זוכרים קצת משאלות קודמות שלי.
שנה שעברה בתנועת נוער הכרתי מישהו שהדריך אותי, הוא גדול ממני בשלוש שנים. שיתפתי אותו בהכל והוא תמיד עזר לי והיה שם בשבילי, הרבה מעבר לצופים ואנחנו עדיין מדברים הרבה ואני מרגישה מאוד פתוחה איתו. הוא שינה אותי לגמרי.
המצב החברתי, הלימודי, הביטחון העצמי, כל אלו עלו ברמות מטורפות בשנה האחרונה ואני יודעת בוודאות שהכל בזכותו ואני פשוט אוהבת אותו ממש (לא ריגשית, אני לא מאוהבת ולא חושבת על קשר מעבר למה שכבר קיים). הוא האדם שהכי הכי קרוב וקשור אליי ומעולם לא התחברתי ככה לאף אחד, אף פעם לא אהבתי ככה (מזכירה שלא מבחינה ריגשית).

עד ספטמבר לא נפגשנו בערך שלושה ארבעה חודשים כי הוא טס לאמריקה.
כמובן שבפעולה הראשונה השנה ישר פניתי אליו והמשכנו לדבר כמו תמיד (וגם כשהיה באמריקה התכתבנו קצת, אבל הוא לא עזר לי במשהו אלא סתם התכתבנו בגד מה קורה, מה נשמע וכולי).

במשך שנים היו לי בעיות משפחתיות, הוא עזר לי לפתור אותן. לא מזמן גליתי משהו מאוד חשוב שההורים שלי הסתירו ממני (עליי). אני מעדיפה שלא לכתוב אותו כאן למרות שזה אתר אנונימי... אני לא יודעת מה הסיבה שהם הסתירו את זה, אבל כל סיבה לא תתקבל. אילו הייתי יודעת את זה, בעיות גדולות בחיי בכלל לא היו קיימות ומי יודע איפה הייתי עכשיו. בקיצור, הם הסתירו ממני פרט חשוב עליי. הם לא יודעים שאני יודעת, גליתי את זה דרך מסמכים ורופאים (זה משהו רפואי ומוחי). אני יודעת בוודאות שהם גילו את זה לפני מספר שנים, כך שזה לא שהם לא "הספיקו" לספר לי או משהו בסגנון.

אז אני מתלבטת אם לשתף אותו בזה, אבל לא כי אני מפחדת פתאום להתייעץ איתו שוב, אני פשוט לא יודעת. אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי ושהוא יעזור לי בשמחה, אבל אני חוששת שאני יותר מדי קרובה אליו או משו בסגנון... כי הוא בכיתה יב ושנה הבאה הוא כבר יהיה בצבא (ואני בתיכון), ובקושי אפגוש אותו. אפילו בכלל לא...
מצד שני פשוט קשה לי כל כך להתמודד עם זה לבד... וכן יש לי חברות שאני סומכת עליהן, והטובות ביותר מהן גם יודעות כבר. אבל הן לא כמוהו, הן בגיל שלי ואפילו פחות (אותה שכבת גיל, פשוט אני גדולה במספר חודשים). הוא גדול ממני בערך בשנתיים וחצי ויש לו נקודת מבט שונה, חוץ מזה שהרבה יותר אכפת לו ממני מאשר להן ורואים את זה.

ועוד משהו... נגיד אגיד לו את זה (וגם נגיד שלא), אני גם רוצה לומר לו שאני מעריכה אותו מאוד. הוא יודע את זה כי כבר אמרתי לו כמה פעמים, הראתי לו את זה בצורות שונות והוא תמיד התרגש מחדש (לא סתם לומר לו, הרבה מעבר אבל לא אפרט). חשבתי על זה בלילה האחרון ופשוט בכיתי. אבל לא מעצב, מהתרגשות. אני לא מאמינה שזכיתי להכיר בן אדם כמוהו.

כדאי לומר לו על מה שקרה בבית שהם הסתירו ממני (כמובן שאגיד לו גם מה הסתירו)? והאם לומר לו שוב כמה אני מעריכה אותו...?