נמאס לי מעצמי, לא רואה עתיד

שלום לכולכם, אני שמחה שיש מקום שאפשר לפרוק בו את מה שעל הלב ולקבל עצות חמות מאנשים שיש להם נסיון. תודה מראש!
אני אשתמש בשם ״מיואשת״, כי אני אכן כזאת. זה יהיה ארוך וסליחה על כך.
אני בת 19, אמורה לפרוח בגיל הזה ולעשות חיים ולהיות מחוץ לבית.
אז זהו שאני לא. יצאתי מהצבא בעקבות העובדה שאני בת יחידה וההמשך כבר אישי.
ההורים שלי אוהבים ותומכים אבל לא בהכל, יש לי בעיה שאני פשוט בדיכאון כבר זמן מה. אני לא רוצה טעם בלצאת החוצה, או לעבוד ולראות אנשים. הכל מתחיל מהתיכון. סבלתי המון מהשפלות, ירדו עליי המון מאז שאני זוכרת את עצמי רק ירדו עליי. לא הייתי ילדה מטופחת כמו שאר הבנות, כן שמרתי על עצמי והייתי נקייה ומצוחצחת אבל לא עם כמויות מייקאפ כמו כולן, שהולכות לבית ספר כמו לאירוע . היו לי חברות כן היו. אבל גם שם תמיד ניסו לריב ולהסתכסך איתי, תמיד הייתי הצד. ביישנית ועצובה. שקטה תמיד שקטה, לא זוכרת את עצמי שמחה.

בגיל 18 הכל התחיל להשתנות, המראה החיצוני שלי התהפך 180 מעלות, אני לא דומה לאותה בחורה שהייתי לפני, התגובות שקיבלתי הפתיעו אותי, ״את יפה״ ״וואו דוגמנית״ וכו׳. הפנים, הגוף הכל שונה. גם גבהתי ואני 1.77. ושמחתי עם האני החדשה.
פתאום כל בן אדם שעובר מפרגן ומופתע. אפילו כשטסתי לחו״ל לא האמינו לי שהבחורה בתעודת זהות זו ועשו עליי חיפוש. אני והופעתי כשהבחור שעמד בדלפק אמר לי ״you look so much different and beautiful right now".

אבל עדיין, מרוב הירידות שספגתי, מרוב הקנאה שקיבלתי, הכל הפך אותי לגוש של עצב. אני לא מחפשת עבודה, אני לא רוצה להיראות בציבור, אני מתביישת מכל מה שזז, הביטחון העצמי שלי ברצפה, החומרה כבר עברה את גבול המצחיק. כשאני רואה אנשים עוברים לידי אני מורידה את הראש, כי אני מרגישה כל כך מגעילה.
אני לא מסוגלת להזמין פיצה בטלפון כי אני מתביישת. לא מסוגלת לקנות בקבוק מים במכולת. אני מרגישה שכל העולם שופט אותי, שמבקרים אותי (אני יודעת שזה מטופש).
לא משנה כמה יחמיאו ויפרגנו. העבר לא מניח לי.

למרות כל זה, אני בן אדם שאוהב חברה ואני אוהבת את המשפחה, אני אוהבת לעזור ולהיות שם בשביל אחרים. אבל כנראה שזה לא עובד בצורה הפוכה.

יום אחד חברה שלי המליצה לי לנסות לגשת לתחרות מלכת היופי, כמובן שסירבתי כי אני בן אדם ביישן, שלא חושב שהוא יפה, למרות כל המחמאות.
אבל בסופו של דבר ניסיתי והתקבלתי לשלב הראשון והשני ובשלישי נפלתי עקב התרגשותי בראיון והם צריכים בנות עם ביטחון מאוד גבוה.
זה שבר אותי, שבר, עד שמשהו טוב קורה לי עוד פעם זה מתפקשש לי, עוד פעם מרגישה מכוערת, עוד פעם מרגישה שאני לא שווה כלום, שאני עוד אחת. שאני פשוט חיה בשביל כלום. אין לי מטרה.

השאלה שלי היא בעצם, איך אפשר לצאת מהמצב הזה? מהחוסר ביטחון הזה ומה הרגשה שאני הבן אדם הכי מגעיל שקיים? אני לא רוצה בזה יותר. נמאס לי מעצמי. העבר משפיע והמודעות העצמית שלי ברצפה.

תודה לכם.