"אני וויתרתי עלייך, אל תקראי לי יותר אמא... אני לא רוצה לראות אותך יותר! "

תמיד היו לי בעיות קירבה עם המשפחה שלי. אני לא מאלה שניגשים לחבק ואומרים "אני אוהבת אותך". גם במשפחה המורחבת היה לי קשה. תמיד הייתי ילדה ביישנית וכל חג מחדש התביישתי להתחיל שיחה עם בני הדודים שלי. הם תמיד היו ניגשים אלי, היינו נהנים ואז הם היו משחקים משחקי מכות ומרביצים לי או יורדים עלי. אבל לא דיברתי על זה ונישארתי איתם כי רציתי בחברתם. אמא שלי הייתה מתעצבנת עלי כי אני לא חברתית ובגלל סיבות אחרות שלא הבנתי. אם הייתי עונה לה אחרי שהיא צועקת היא הייתה קוטלת אותי וצועקת חזק יותר. עם הזמן הפסקתי לענות, במקום פרצוף עצוב, הפרצוף שלי נהייה ריק. אמא שלי מתעצבנת שאני כמו קיר ושאני לא עונה ולא מדברת, ששום דבר לא מזיז לי. עד היום זה ככה. קשה לי להתחבר למשפחה ואני תמיד אוכלת צעקות על זה אחר כך. אני בקושי מדברת עם ההורים שלי כי אני לא יודעת על מה לדבר איתם. הכל נמחק לי כשאני לידם.
כשאני עם חברים אני אדם שונה לגמרי. אני חברותית, מצחיקה, יש לי הרבה חברים. כל פעם שאני רוצה להיות איתם אמא שלי מתעצבנת, אבל נותנת לי ללכת וכשאני חוזרת הביתה היא מוציאה עלי את העצבים שלה. (אני חוזרת הבייתה רק פעם בשבועיים ובחלק מהחגים). אני לא כל החג מחוץ לבית, אני כן נשארת בבית, אבל אני לא יודעת איך לתקשר עם ההורים ומה לעשות איתם. אין לנו שום תחומי עניין משותפים.
היום עשיתי מאמ ורציתי להצטרף למשחק פוקר של בני הדודים שלי (למרות שאני לא יודעת עד הסוף את כל החוקים), אבל הם לא נתנו לי להצטרף בלי שאשלם 10 שקלים. אמא שלי הביאה לי את הכסף, אבל עדיין סירבתי לשלם מכיוון שנראה לי מגוחך שאני צריכה לשלם למשפחה שלי כדי לשחק איתם. הלכנו הבייתה, אמא שלי צעקה עלי שיש לי לב מאבן ושאני עשיתי לה בושות שלא רציתי לשלם 10 שקלים ושאנשים עושים מאמץ להיות איתי, אבל אני מרחיקה אותם ושהיא סבלה את ההתנהגות שלי כבר 18 שנים, אבל היא לא יכולה יותר. היא אמרה: "אני וויתרתי עלייך, אל תקראי לי יותר 'אמא'". היא קראה לי סוציומטית. היא אמרה שהיא לא חינכה ילדה כמוני, שאלוהים מעניש אותה ושזה לא מגיע לה. היא מרגישה שאני זרה בבית. "לכי לחדר שלך, אני לא רוצה לראות אותך יותר!".
אני מרגישה שאני לא יודעת איך להתמודד עם המשפחה שלי. אני לא יודעת איך להגיב. מגיל קטן פחדתי להגיב ולדבר. אני מרגישה כבולה. מה לעשות?