אמא שלי ילדה אותי בגיל 40, למה מגיע לי גורל מר כזה?

אמא שלי ילדה אותי בגיל 40 שנה 6 חודשים ויום בדיוק. העובדה הזאת הרסה לי את החיים. הלוואי ולא הייתי קיימת. ארור היום שבו הזקנה בלה הזאת נכנסה להיריון.

היא התחתנה מאוחר - בגיל 36.5 (היום יש הרבה שמתחתנות זקנות, בתחילת שנות ה90 זה היה יוצא דופן) עם אבא שלי, שצעיר ממנה ב5.5 שנים (עם הגיל שלו פחות יש לי בעיה, כי כשנולדתי הוא היה בן 35 - זה עדיין בסדר, אבל על גבול הזקן).

אם אף אחד לא לקח אותה עד גיל כזה מאוחר - יש לזה סיבה, ואני מבינה מהי - היא אישה שתלטנית, פרובוקטיבית, לא כריזמטית בשיט אבל מנסה להיות כזאת (זה נראה עלוב) וכו'. בקיצור, יש לה אופי מסריח. אני חושדת שהם התחתנו כי אותה אף אחד לא לקח והוא נואש להתחתנן (יש לציין שהוא ההיפך ממנה - ביישן ונחבא אל הכלים כזה, אבל גם רחוק מלהיות חמוד ותמים).

מי התחתן עם מי, למה ומתי - אלה דברים שלא מעניינים אותי. מה שמעניין אותי זה ההשלכות של המעשים שלהם עליי.

אמא שלי הביאה את הבן הבכור שלה בגיל 38. ילד שהיא מאוד חיכתה לו, בתור בתולה זקנה וגם בתור אחת שהמקצוע שלה הוא רופאת נשים (תארו לכם מה זה להיות בתולה זקנה שאף אחד לא רוצה ולטפל בנשים צעירות ויפות, בהיריון שבאות עם הבעלים - כשלה אין את כל זה). היא הקדישה לו את מלוא תשומת הלב שלה. הלידה שלו דפקה לה משהו במוח - היא הקדישה את כל החיים לו, כאילו אין אף אחד אחר בעולם הזה חוץ ממנו (זה המשיך להיות ככה גם אחרי שאני נולדתי). בלעדיו אין לה חיים. יש לציין שהוא לא כזאת מציאה: לא חכם במיוחד (ממוצע), לא נאה (מכוער).

בגיל 40 היא ילדה אותי. למה צריך לסכן את בריאות הילד המסכן וללדת בגיל כזה מבוגר(באמצע שנות ה90 זה לא היה מקובל, ללדת בגיל כה מבוגר), כדי שהוא יסבול וחייו יהיו גהינום (מה שקרה לי בפועל)? ביציות מתחילות להזדקן בגיל 35, ולכן עולים גם הסיכונים לבריאותו של הילד. בתור רופאת נשים, היא הייתה אמורה לדעת את זה!!! בסדר, התחתנת מאוחר והבאת ילד (אפילו שהגיל כבר מבוגר), אבל למה היה צריך לסכן את בריאותו של הילד וללדת עוד אחד?! אני יודעת למה היא ילדה אותי - היא יצאה מנק' הנחה שמשפחה עם ילד אחד זה "משעמם" (אני יודעת את זה בןודאות). זה עלוב.

השורה התחתונה היא שהגיל המבוגר שלה בהחלט בא לידי ביטוי על הבריאות שלי - יש לי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית. הדבר הזה הופך את החיים לגהינום. זה בא לידי ביטוי חשיבה מוזרה, קושי חברתי, הופעה חיצונית מוזרה וכו'. זה הדבר שהכי גורם לי למות כל יום מחדש. אין יום שאני לא מצטערת שנולדתי, ושהלוואי ושאילו היא לא הייתה כזאת זקנה - הייתי יוצאת נורמלית). כשאני רואה בתקשורת מישהו שאחד ההורים שלו או שניהם היו מעל גיל 35 כשהוא נולד - אני מזדעזעת ומרחמת על הילד הזה, שאולי חס ושלום גם הסיכון הבריאותי עקב הגיל המבוגר של ההורים בא לידי ביטוי אצלו, ושהוא יסבול כמוני וחייו יהיו גהינום. נכון שגם בגיל צעיר יכולים לצאת ילדים דפוקים, אבל בגיל צעיר פחות הסיכוי יותר קטן. בגיל זקן רק ילדים דפוקים יוצאים.

גם אחרי שנולדתי היא המשיכה להקדיש לו את כל תשומת הלב והפילה אותי על כתפיה של סבתא (חוצפנית - גם ילדה בגיל 100, גם לא באמת רצתה וגם כפתה אותי על סבתא). גדלתי להיות בן אדם ממורמר, עצבני וכעוס, כי לא הקדישו לי תשומת לב בילדות.

היא ידעה שאני מתוסכלת מהעובדה שהיא ילדה אותי בגיל מאוחר, אבל תמיד אמרתי את זה במילים עדינות ויפות.

אתמול במהלך ויכוח היא אמרה לי: "תגידי תודה שילדתי אותך". איך ששמעתי את המשפט הזה, התפוצצתי. כל הכעס והתסכול שאני אוגרת כבר 22 שנה, כל הסבל שנגרם לי בגלל האגואיסטית הזאת שחושבת רק על התחת שלה - הכל יצא החוצה. לא חסכתי במילים ובתיאורים. הוצאתי את הכל. אמרתי לה שאני שונאת אותה, ארור היום שבו היא נכנסה להיריון, הלוואי וגם לי הייתה אמא אוהבת, צעירה, תוססת, מודרנית, מגניבה כמו שיש לכולם ולא הזקנה בלה הזאת עם ביציות זקנות ורקובות (היא תמיד הייתה בגיל של סבתות של החברות שלי והתחברה איתן, ותמיד מחשיבים אותה לסבתא שלי). אף פעם לא הזמנתי אותה לפעילויות בבית ספר, כי היא נראית רע ומבוגרת, וגם בגלל האופי הפרובוקטיבי שלה - היא עושה פאדיחות. אמרתי לה גם שהיא עושה מאז ומתמיד הפליה ברורה ביני לבין אח שלי, בלי להתבייש ובלי להסתיר את זה. יש לה איזשהי הערצה פסיכית כלפיו, שהיא כבר הרבה מעבר לאהבת אם לבן. תמיד קנאתי באלה שההורים שלהם הביאו אותה בגיל צעיר, למשל בגיל 23, 25, 28, 32 (בקיצור, מתישהו לפני גיל 35 - מתי שהזרע והביציות מתחילים להזדקן, לאבד מאיכותם וכך עולים הסיכויים שהילד יצא לא בריא).

יש לי מחשבות אובדניות. אני לא יכולה להמשיך ככה - עם אבחנה כזאת, בידיעה שאי אפשר לרפא את זה, בידיעה שהבן אדם שאמור להיות הכי קרוב אליי (אמא) תמיד אהיה אצלה סקונד בסט והיא תמיד תמשיך לקחת אותי כמובן מאליו.

אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. אני רוצה חיים נורמליים, כמו שיש לכולם.