קרוע בין לשנוא את ההורים וללהתגעגע אליהם

שלום לכולם, הסיפור שלי קשה.. אז אם אפשר בלי לשפוט..
אז ככה, לפני שבוע וחצי רבתי על ההורים שלי על משהו..
הנושא לא ככ חשוב, בעיקרון אמרתי להם משהו, הם חשבו שאני "מתבלבל" או "משקר" להם, ובגלל שרבנו על משהו שהיה לי כל כך חשוב, זה מאוד פגע בי שהם חשבו ככה.. שההורים שלי מזלזלים בי.. כי אני אומר ב99.9 אחוז מהפעמים את האמת. אז מאוד מהר זה הדרדר לצעקות ובכי.
וככה זה עד היום. אני לא מדבר איתם, אני לא רוצה שום קשר איתם כי *עד היום* (שבוע וחצי עבר מאז הריב!) הם לא ניסו לדבר איתי. וזה עוד יותר פגע בי.
אם ההורים שלך לא מנסים לדבר איתך, רואים שקשה לך למרות שצעקת עליהם (כן, אני מבין שטעיתי) וממשיכים כאילו הכל כרגיל- זה ממש פוגע.. כי בתור ילד או נער או איך שלא תקראו לזה, זה עדיין מאוד פוגע לראות שכל מה שאתה מבקש מההורים שלך זה שינסו לדבר איתך או לפחות לחבק אותך, אבל שבוע וחצי עבר ושום דבר מזה אתה לא מקבל. שקט. דממה. חוסר אכפתיות מההורים שלך.

בקיצור, היום עבר שבוע וחצי מהריב. רציתי לקחת מים וסוג של הזזתי את אבא שלי עם הגוף, והוא ישר אמר "פעם הבאה תגיד לי שאתה רוצה לקחת מים במקום לדחוף אותי" ואז אמרתי בסדר בטון מזלזל ואז הוא אמר "תגיד לי, עד כדי כך פגענו בך שזה מה שאתה עושה?" ואז אמרתי שכן ואז עוד פעם הוא התחיל לדבר "מה עשינו לך, אתה בטוח שרק אני ואימא זה הבעיה שלך" וכל מיני דברים כאלה.
אמרתי שכן, שמה שהם עושים לי עכשיו זאת הבעיה הכי גדולה בחיים שלי ואז אמרתי "תהיה בשקט ותדבר יפה להורים שלך". אמרתי שאני לא עבד שלו וחבל שאני לא יכול למקום אחר. אחכ הלכתי לחדר וטרקתי את הדלת.
אחר כך שמעתי את אימא שלי צועקת לאבא שלי "אנחנו הבעיה הכי גדולה בחיים שלו? אנחנו ההורים שלו אנחנו יכולים לגרש אותו מהבית"
בשלב הזה ממש נעלבתי, יצאתי מהחדר וצעקתי "אז אם את רוצה לגרש אותי בואי, הלוואי שלא הייתי פה ובמקום הייתי בפנימייה" ואז אבא שלי אמר "אתה לא מבין כלום מהחיים שלך, אם אתה כל כך רוצה ללכת לפנימיה חכה לגיל 14 וחצי".
בשלב הזה איבדתי את הכל, את האמון בהורים שלי, אני מרגיש שכל האהבה שלי אליהם נקרעה ממני...
איזה מין הורה מדבר ככה לילד שלו? שלא תבינו לא נכון, אני ממש מתגעגע ורוצה לחזור לדבר איתם אבל אני לא יכול לסבול את הזלזול שלהם כלפיי, את ההתנהגות הזאתי כאילו אני איזה חרא שלהם...
אני ממש רוצה ללכת לפנימיה כי אני מרגיש שאני מאבד את עצמי פה, אבל מצד שני יש את האחים שלי, במיוחד אחותי שרק היא מבינה אותי ודואגת לי.. ויש את החברים שלי.. ובמיוחד החבר הכי טוב שלי, הוא כמו אח בשבילי ואחרי בצפר אין יום אחד שאני לא בא אליו.. אני יודע שלהישאר פה יהיה לי מאוד קשה אבל גם לעזוב...

ובקיצור זה הכל, אני רק רציתי לפרוק, בזמן שאני כותב את זה עולות לי דמעות..