מבחוץ: אני מישהו שניראה אחלה, חברותי, בגרות מלאה ובקרוב הולך לאוניברסיטה, עם הרבה חברים, תמיד מחייך לא משנה מה. אף פעם חברים שלי לא ראו אותי עצוב או עצבני, בעל מבנה אתלטי/מתאמן ויש לי עוד הרבה תחביבים אחרים שאני טוב בהם(יש לי כושר התמדה לא מוסבר)
ועכשיו מבפנים:
אני שונא את ההורים שלי(לא חשוב למה. זה המצב ואי אפשר לתקן אותו, קחו את זה ככה). יום יום אני עצבני בגללם.
אני לא מוצא מישהי שמוצאת חן בעניי מבחינת אופי. אני ביישן אבל אני מתאמן אז הגוף עושה לי את רוב העבודה, וכל פעם שמישהי מדברת איתי אני מרגיש שהיא לא כמוני ואני ישר דוחה את זה. חברים ניסו להגיד לי "תזרום", "תיפתח", זה לא מצליח. אני רוצה לאהוב מישהי ולהרגיש איתה בנוח, לא להמשיך לדבר איתה סתם כשאני לא מרגיש אליה את אותו דבר שהיא מרגישה אליי. זו צביעות.
אני מרגיש בודד מאוד. אף פעם לא הייתה לי חברה. והכל באשמתי, בגלל שאני לא מצליח להתחבר לכל הבנות שכן יש להן רצון טוב וכן מנסות איתי.
התחושה הדוחה הזו מלווה אותי יותר מידי זמן. מעל חודשיים. ירד לי החשק מהאימונים, הפסקתי לעסוק בתחביבים שלי, אני פחות יוצא עם החברים שלי, בקושי אוכל. בעיקרון רוב היום שלי זה להסתגר בחדר ולחשוב כמה טוב היה אם רק לא היו לי את המחשבות האלו על כמה החיים שלי חרא.
בטח אתם שואלים מה קרה כשככה פתאום אני מרגיש. לא קרה כלום, המסקנה הזאתי שאין טעם לכלום הגיעה לי משום מקום. זאת מסקנה עצובה אבל נכונה.
אני יכול לחזור להתאמן, אני יכול לחזור לתחביבים שלי, לצאת עם חברים אבל זה יהיה מזוייף וירגיש מאוד רע. כבר ניסיתי את זה. ניסיתי הכל(ניסיתי גם לשמוע סיפורים קשים של אנשים שיכניסו אותי לפרופורציות. כלום לא עובד)
תגידו לי אתם. איך אפשר לחיות ככה? יום אחרי יום. נמאס לי כבר אני מגיע למיטה בסוף כל יום ופשוט הכל מסביבי כישלון. אני רוצה לאהוב מישהי, לחזור לעשות דברים שממלאים אותי, לצחוק ולחייך אבל אין לי את החשק לזה.
אולי לפוסט הזה אין באמת מטרה אבל לפחות הוצאתי את זה ממני על מישהו כי זה ממש חונק אותי. לפרוטוקול: אני לא פוגע בעצמי. אני פשוט ממש מבואס ומפוחד ממה שקורה לי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות