כובש מבחוץ, הומלס מבפנים. מרגיש שנולדתי עם נפש שלא מתאימה לעולם הזה

אני על סף דמעות.
מבקש מראש שאם זה ארוך למישהו, זה בסדר שפשוט לא תקראו. הרבה זמן שאני מחזיק בבטן ומרגיש צורך לפרוק. לא כי אני איזה גבר קשוח שלא בוכה אף פעם. סתם בגלל שאני על סף להתייאש סופית מהחיים שלי. יש כנראה אנשים שנולדו בדור הלא נכון.

אני לא טיפוס דיכאוני, מעולם לא נטלתי תרופות כאלה ואחרות בלי חלילה לפגע באלו שכן, פשוט הרגשתי שהקשיים שלי ניתנים להתמודדות טבעית), אני חברותי ומצחיק מלידה, אופטימי עד כדי תמימות לפעמים, אבל מאז ומתמיד אני קשה עם עצמי. מאז שהתוודעתי ליופיין של נשים.

את הנעורים שלי גדלתי כילד היפה של השכבה. בתיכון זה התעצם והפכתי לאטרקציה
של ממש שהוציאה אותי מעידן התמימות והביישנות אפילו די בכוח. נהייתי מישהו שמעולם לא חשבתי שאהיה ועם ההבנה שאני נראה מאוד טוב זה פשוט השתלט עלי. האהבה שלי לנשים, האהבה שלי לעצמי. התחלתי לפתח תלותיות בהצלחה שלי עם נשים וזה הפך להגדרה של עצמי כלפי אני ועד כמה אני שווה.

אבל זה לא עוד סיפור של דון ג'ואן טיפוסי שסובב בחורות על האצבע ושכב עם מי שבא לו מתי שבא לו, ממש לא הייתי שם, למעשה ככל שהתוודעתי עד כמה אני יפה מבחוץ, ככה הסטנדרטים שלי באישיות שלי עלו וזה הלחיץ אותי נורא. ככל שהתבגרתי, הבנתי כמה לא גבר אני. גיליתי שיש לי אופי חלש בטירוף ושיש לי נטייה לוותר בקלות. אם בחורה מצאה חן בעיני וכשהתחלתי לעשות צעד גבר נוסף התחיל לחזר אחריה במקביל, נסוגתי מייד. זה כיבה אותי. הרג את הגבריות שלי. היה לי ויש לי קול פנימי שעד היום אומר לי "אין לך סיכוי להתמודד מולו, אין לך סיכוי להתמודד מול גברים, כי אתה לא גבר, אתה רכיכה שהתרגל לקבל את מלוא תשומת הלב בזכות הטבע שחנן אותך. שום דבר מיוחד שנלחמת עליו כדי להשיג בעצמך".

יצא מצב שמאז הנעורים מה שמגדיר אותי זה כמה אני מושך בעיני נשים. קשה להסביר במילים איזו תחושה איומה זו, כל יום שעבר ואיזה מישהי לא זרקה את עצמה לעברי היה נחשב כישלון, כיום לא משהו, עוד מסמר לכך שאני כבר לא מושך. לאט לאט התחלתי לאבד ביטחון. היו לי מספר טרגדיות במשפחה בשנים האחרונות שיחד עם זה שאני קשה עם עצמי ריסקו אותי סופית. הפסקתי לעבוד או לחפש עבודות ונשאבתי לבית. התנתקתי מכל החברים (המקסימים) שלי והתחלתי להאמין שכנראה נולדתי לוזר ושהלוק שלי לא יהיה שם לנצח כדי להציל אותי.

יום אחד נפל לי סוג של אסימון והחלטתי שהגיע הזמן לחזק את האישיות שלי, לקפוץ למים ולהירשם ללימודים. מחשבה שהיתה כרוכה בסבל איום ונורא כי אני יודע עד כמה אני קשה עם עצמי בסיטואציות חברתיות ותמיד שואף להיות אטרקציה. לימודים עבורי היו כמו להיכנס לכוורת דבורים כשאני מרוח בדבש. נרשמתי ללימודים, לתואר קשה ודי יוקרתי, אחרי שנים של הסתגרות בבית ובריחה מאנשים ומסיטואציות אינטימיות. התקופה בבית היתה תקופה שבה התנזרתי מבני אדם ומסיטואציות שחשדתי שיכולים להציף אותי ריגשית. פשוט נמנעתי מלקחת כל סיכון כדי לא לחשוף שוב לעצמי עד כמה אני חלש לעומת גברים בחוץ. משהו ששום אדם מן המניין לא יבחין בו במבט מהצד. אלו תחושות שאני שומר בסוד לעצמי. כלפי חוץ במצבים כאלה אני סתם נראה בלי מצברוח או עייף.

בכל מקרה, חשבתי שממרומי גילי וסביב בחורים ובחורות צעירים יחסית כבר לא יהיה לי כזה קשה להרגיש נוח עם עצמי. טעיתי ברמות שקשה להסביר. הגעתי למצב שאני מבריח ממני בחורות. מישהי מקסימה החליטה על היום הראשון לשבת לידי ושנהיה שם אחת בשביל השנייה במהלך הלימודים. קפאתי במקום. זה הוציא אותי מריכוז בלימודים וכל הזמן טיפטף לי במוח במהלך השהות ליד המקסימה הזו "לוזר, אין לך להציע את מה שהיא צריכה, אתה כרגע כמו זומבי מהלך שלא מסוגל לשעשע אותה, מהמראה שלה יימאס לה תוך רבע שעה, היא קרעה את העולם והשתפשפה בזמן שאתה התחבאת בחדר, וזהו, שכח ממנה". שוב אותו הקול. הרגשתי שאני קרוע בין שני עולמות, העולם שבו אני חושב שיש לי כל מה שגבר יכול להציע, והעולם של הקול הפנימי שכל הזמן משתלט עליי ומכבה אותי.

לפעמים אני תוהה אם נאנסתי בגיל צעיר אחרת קשה לי להסביר למה בלי שום
סיבה יש לי כל הזמן את הייצר ההרסני הזה שבכל פעם שיש לי הזדמנות להתקרב למישהי מהממת, או סתם כשיש לי הזדמנות להיות עצמי ולגרום לעולם לחייך, אני פשוט כאילו שוכח מכל המעלות שלי ומלביש עליי דמות שאני לא מכיר. דמות של רובוט. אני פתאום לא מזהה את עצמי.

אני חופר פה ברמות אבל זה הגיע למצב שאני פשוט חייב לפרוק,
רק ביומיים האחרונים עברו עליי טלטלות ריגשיות במהלך הלימודים הללו שאני יכול
לדבר עליהם שעות (בפרטי, אם מישהו יתעניין). אני מרגיש לבד. אני ממש מחזיק את עצמי לא לנשור מהלימודים. מכיוון שזו רק ההתחלה, החומר עדיין די קל לי אבל אני כל הזמן בוחן את עצמי ביחס לסביבה שלי ועד כמה כולם שם מרגישים קלילים ובהפסקות מצאו פרטנרים לדסקס איתם, ואני מהבושה ומהפחד מאינטרקציה ואינטימיות פשוט בורח שם מאנשים ומקווה שההפסקה תיגמר כמה שיותר מהר.

מתחבט אם לפרוש מהלימודים ללא שום סיבה שקשורה בלימודים עצמם, ולגזור עלי סופית להיות הומלס. הרי כהומלס לפחות איעלם סופית מהתודעה ואפסיק לצפות מעצמי ולהתאכזב כל פעם מחדש. בעבודה מזדמנת אני לא מסוגל לעבוד, הנפש שלי מרגישה מתה כשאני בעבודות האלה. עבדתי ב-8 סוגי עבודה שונים וכולם היו לפרקים של עד חודש חודשיים. באופן די פרדוקסלי זה מזכיר גם את אותו טווח זמן של הקשרים הרציניים שחוויתי. תמיד זה נגמר איכשהו. גם אם היה טוב. הקול הפנימי...

אני מרגיש שנולדתי עם נפש שלא מתאימה לעולם הזה. אין לי את הרוע לב הזה שמניע כל מיני אנשים להצלחה, אני אומנם כריזמטי וכובש מבחוץ כשאני מרגיש נוח בסביבה שלי, אבל זו כריזמה מהולה בתמימות. אני כל הזמן חוקר את שפת הגוף שלי ומבין שאני פשוט לא הגבר שאני רוצה להיות, ונקרע בין המאבק להיות הגבר שאני רוצה להיות לבין הגבר שאני מסוגל להיות. המצב הזה פשוט מתסכל אותי עד ייאוש, בטח בתקופה שבה אני בלימודים והיד כל הזמן צריכה להיות על הדופק (היו לי רק 3 שעות פנויות היום ואני מקדיש חצי מהם לכתיבה כאן. כי אני כבר לא יכול)

אשמח לשמוע תגובות כלשהן.. כל דבר שבא לכם. בעיקר אם זו תהיה תגובה
שלא מציעה ללכת לפסיכולוג כי את זה כבר שמעתי מחבר קרוב שלי, ולמרות שאני מסכים איתו, אשמח לשמוע עצות קצת יותר מפורטות על איך לצאת מהתסבוכת שלי עם עצמי.

המשך יום מקסים.