איך מתמודדים עם בדידות לא פוסקת?

היי לכולם,

אני בן 21 ממרכז הארץ. אני לומד ודי משקיע בלימודים (בין הטובים בכיתה). בגלל הזמן שאני משקיע מחוץ לשעות הלימודים בחומר הנלמד, עבודה במשרה מלאה לא רלוונטית כרגע. הבעיה שלי היא שאני מרגיש בודד בטירוף. אני לא יכול לשים אצבע בדיוק מתי התחילה התחושה בתוכי. גדלתי בציבור החרדי, ומאז שאני זוכר את עצמי אני גיי. עוד לפני שידעתי מה זה כבר הייתי כזה. מטבע הדברים מעולם לא דיברתי על זה עם חברים מהכיתה/שכונה למרות שהייתי ילד די חברותי ופופולרי, כי הרי זה 'תועבה'. היה לי נורא קשה והייתי בוכה בלילות הרבה, משתדל להיות שקט כמה שאפשר כי אם מישהו מהמשפחה שלי ישמע ו/או יראה, אני אצטרך לספק הסברים שלא ינעמו לאוזן. השנים עברו והגעתי לגיל 14 והחלטתי לעזוב את הדת. כל שלושת השנים מאז גיל 14 היו סיוט מתמשך והעמיקו עוד יותר את תחושת הבדידות שהייתה כבר קיימת. הכרתי את המושג סמים והתאהבתי. כמו כולם, בהתחלה רק קנאביס, כשאחר כך טעמתי עוד ועוד. אחרי שנה הבנתי שאני ממש מכור והדרך שבה אני מתנהל תוביל אותי לאחת משתי אופציות: 1) אני ממשיך לצרוך וחי כמו כלב (הרי אני מוציא את כל הכסף על זה), חי חיים לא מספקים והופך לאדם משולי החברה. 2) אני מתאבד. הרגשתי כ"כ נורא באותו הזמן וניסיתי פעם אחת להתאבד, ופעם אחרת כמעט שניסיתי שוב אבל עצרתי בעצמי מפחד בסיסי של לאבד את החיים, מה שדיכא אותי עוד יותר כי הרגשתי שאפילו בלהתאבד אני לא יוצלח. כשכל זה התרחש פגשתי בן אדם בן 34 שהסתכל על החיים בצורה אחרת. הוא עשה כל סם אפשרי וגם נתן לי לנסות קצת יותר מהסצנה המקומית. אני לקחתי את זה רע עוד יותר אבל הוא תמיד הסתכל על החיים בצורה שונה שהייתה מאד מוזרה וחדשה בשבילי. הוא היה חדש בארץ וחי בדירה מתקלפת כשאין לו מה לאכול. למרות זאת הוא היה אנרגטי ושמר על חלקת אלוהים הקטנה שלו בשבע עיניים. הוא היה מנקה אותה כל יום ושומר אותה במצב הכי טוב שהיא יכולה להיות. הדיכאון שלי החמיר והתפטרתי מהעבודה שהייתה לי באותו זמן, קיבלתי בה שכר מינימום והרגשתי כאילו אין לי סיבה ללכת לעבודה יותר. חייתי חודשיים במתכונת של לקום בבוקר/לילה ולעשן, אח"כ לנסות לעשות קצת אסיד או MD או מה שהגורל יביא אליי. הייתי חסר מטרה עד כמה שאני יכול להיות. חייתי מהחסכונות שנשארו מתקופת העבודה ורוב הזמן אני הייתי מוציא כסף בשביל שיהיה לו מה לאכול. הוא היה מסתכל עליי במבט חצי מחוייך ושואל אותי אם אני משלם עליו בגלל שאני רוצה סקס. (הוא היה ביסקסואל ובאותו זמן הוא כבר ידע שאני גיי. למרות זאת, מעולם לא היה בנינו משהו) כשעניתי שאני לא עושה את זה בגלל זה, הוא הסתכל עליי בחוסר אמון ובמבט אלכסוני, מנסה להבין אם אני מסתלבט או רציני. אף פעם לא ביקשתי ממנו משהו חזרה. חשבתי שהוא מבין אותי באמת, הייתי פשוט כ"כ בודד! הזמן עבר והוא התקבל לעבודה שהוא כ"כ רצה ויותר מזה, הוא התחיל להיות טוב בה. פתאום הוא התחיל להכניס הרבה כסף וזה עשה בו שינוי, עד שיום אחד הוא אמר לי שנמאס לו לראות אותי. הוא פשוט ציין שאני מביא איתי אווירה של 'דאון' ואין לו כוח לראות את זה. באותו רגע הייתי יותר מדי מסטול ומעומעם מלהגיב בדיוק את מה שרציתי להגיב, אז פשוט ישבתי שם על הספה, מרגיש כמו שק של חוסר תועלת ותליתי בו עיניים מאוכזבות. 10 דקות עברו שבהם לא דיברנו מילה ואז פשוט קמתי והלכתי. לא ראיתי אותו יותר מאז. הרגשתי נבגד מצד אחד ומצד שני היה משהו נכון בדברים שלו. הסתכלתי על עצמי במראה ורציתי להקיא. התפללתי שאני יוכל להחזיר את הזמן אחורה עוד ועוד עד שאני לא אהיה קיים יותר. לא הבנתי איך בכלל סיימתי בנקודה הזאת. שוב חלף זמן והכסף נגמר, פתאום התחלתי להרגיש מצוקה אמיתית. הבנתי שאם אני לא אעשה שינוי דרסטי, המצב יהפוך גרוע יותר. התחלתי לעבוד במסעדה שבה שנאתי את כולם, גם אנשים שלא עשו לי רע אי פעם. כנראה כשרע לך אתה לא יכול לראות את הטוב באנשים אחרים. חסכתי כסף וכשהיה לי מספיק בשביל לממן לימודים, עזבתי. היום אני הולך ללמוד פעמיים בשבוע ומשקיע את הנשמה בלימודים גם בזמן הפנוי (אני נמצא בקורס מקוצר ואינטנסיבי של שנה). הכרתי אנשים חדשים בלימודים והמצב האיר יותר אבל עדיין אני מרגיש כאילו יש לי בור בחזה. קשה לי להירדם בלילות והתחושה הכללית שלי היא אכזבה מטורפת. זה אולי נשמע נאיבי, אבל אני מאוכזב שהחיים שלי הם לא מה שקיוויתי שהם יהיו. אני על טייס אוטומטי ונמאס לי להיות בו. אני לא יודע מה לעשות יותר ואני פשוט עייף כל כך, לפעמים אני רק רוצה להפסיק עם הכל. פשוט לא לקום בבוקר... מצטער על החפירה אבל אני צריך עזרה!