שונא את החברים בחדר בצבא, הם אגואיסטים, זורקים ולא אכפת להם מאיך שהחדר נראה

שלום לכולם
אני כרגע בצבא אני בחדר עם עוד 2 אנשים עם אופי מסריח, אני לא רואה איך אני גומר את השירות איתם...הם אגואיסטים, זורקים ולא אכפת להם מאיך שהחדר נראה, אם הוא נקי/מסודר לא אכפת להם כלום.
הקטע של הסדר וניקיון פחות מפריע לי כי אני גם אחד המבולגנים בבית החדר שלי נראה כמו מלחמת גוג ומגוג, אבל בצבא אני חושב שצריך להיות את המינימום של האכפתיות.
מה גם שהאופי שלהם מסריח...סתם דוגמא יצאתי מהבסיס עם אחד מהם אנחנו במרכזית פתאום הוא נעלם. אני מתקשר יום למחרת שואל אותו לריפה נעלמת? הוא אומר לי ההורים שלי באו לקחת אותי מיהרתי סורי...עכשיו תבינו אנחנו גרים באותו איזור בבאר שבע אין סיבה שלא יציע לי עזרה...התנהגות כזאת ילדותית, לא חושב מחוץ לקופסא...אני באמת בן אדם שזורם עם כל אחד ומקבל כל אחד, אני פתוח, יש לי חברים בכל מני צבעים ומכל מיני מקומות ואני גם יודע להקשיב, להכיל, וכשתריך לקחת אחד בשביל הקבוצה. אבל איתם זה משהו אחר. כאילו ילדים שלא התבגרו, אי אפשר לזרוק להם מילה או שהם נעלבים או שהם מחזירים לך בתקיפות...לא יודעים לקבל ביקורת ולהתחשב....יקומו ב4 בבוקר לשמירות ויעשו רעש וידליקו אור, אבל שאני חוזר מהמקלחת ב23:30 הם צועקים שהם רוצים לישון ולא נותנים לי דקה להתארגן עם אור כמו בן אדם.
או למשל כשאני מזמזם שיר להנאתי יגידו לי די חפרת תהיה בשקט צריכים להתרכז....15 דקות אחרכך הם מזמזמים בעצמם, מתופפים ומרעישים וכשאני מעיר להם הם אומרים לי ומה אתה עשית מקודם אותו דבר....אני מקווה שהצלחתם להבין ממה שרשמתי...התנהגות ילדותית ואגואיסטית ומצטער מאוד, זה לא החברי אמת שציפיתי לרכוש לעצמי בצבא. ממש לא.

בכללי ביומיום אנחנו מדברים, צוחקים וזה, אין בינינו מתח, אבל רק נוצצת בעיה הכי קטנה האופי חרא שלהם צף למעלה ושוב מראה לי את פניהם האמיתיות. הבעיה היא כזו. אני חי איתם עכשיו 3 שנים, בין אם אני רוצה ובין אם לא. אם נכנס לריבים כל היום זה יהיה הרבה יותר נאחס לכולם. אני צריך לפתח שיטה שאוכל לענות להתנהגות הילדותית הזאת שלהם ולםתור את הקונפליקט, בלי להיגרר לריב איתם (ומאוד קל לריב עם הילדודס האלה). מה אתם מציעים לי לעשות?

יש לציין שהם לא מאוחדים ומסכימים אחד עם השני ושניהם נגדי, זה ממש לא מקרה של 2 מול 1.