היי
קשה לי להיות עם אנשים.
מספיק שאני יושבת בתחנת אוטובוס או הולכת ברחוב, ואני כל הזמן חושבת לאן עלי להסתכל, איך ללכת/ לשבת, איפה לשים את הידיים.
כשאני מדברת עם מישהו אני כל הזמן חושבת לאן להסתכל, להסתכל לו בעיניים או לא, ואם אני אוזרת אומץ ומסתכלת, מתוך אינסטינקט אני מיד מזיזה את המבט הצידה.
זה מחרפן אותי.
כי בסופו של דבר אני יודעת שאף אחד לא באמת בוחן אותי בשבע עיניים, אבל למה זה מרגיש לי שכן??
אני כבר בת 19. אני אמורה להרגיש בוגרת, גדולה, לדעת לקחת אחריות. אבל לא משנה מה, תמיד שאני מדברת עם אנשים אני מרגישה קטנה. מרגישה שהאנושות מרחמת עלי.
אין לי עבודה, כל החברות שלי (שאפשר לספור אותן על יד אחת) התחילו ללמוד, ורק אני מתחילה בעוד חודשיים לימודים באוניברסיטה שנה ראשונה. לבד.
מיותר לציין עד כמה זה מפחיד אותי.
ועד אז? אין לי שום דבר.
מעבירה את הימים עם תחושת ריקנות ושממה. כי אני מפחדת לעבוד, חוששת מתגובת הסביבה, נרעדת מעצם המחשבה שמישהו יסמוך עלי
כי אני יפשל. ככה זה מרגיש.
מה אני אמורה לעשות עם הריקנות הזאת? כיצד אני מוצאת סיבה לקום בבוקר?
אשמח לעצמכם!!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות




















כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות






































2025