עברו כבר שלוש שנים מאז שסיימתי בית ספר ושנה מאז שהשתחררתי ואני עדיין לא מסוגלת לשחרר מאותם החברים שהיו לי בתקופת בית הספר.
ממש בתקופת בית הספר היינו קבוצה של 8 חברים שעשינו המון ביחד ואפילו אחרי שהתגייסנו נשארנו בקשר עד שאני ניתקתי עם כולם את הקשר. השירות הצבאי הכניס אותי לדיכאון שפשוט לא היה בי כל רצון לצאת החוצה ולראות עולם וחברים כך שבסופו של דבר נשארתי את השנתיים האלה תקועה בבונקר בין 4 קירות או בבית בין 4 קירות. היה לי מאוד קשה לשנות גישה ורק לקראת השירות התחלתי לקבל טיפול ולצאת מהדיכאון שהייתי שרויה בו. היום בגדול אני יכולה לראות שמצבי השתפר, אני כן יוצאת מהבית ואפילו לעבוד וללמוד ובזמן האחרון החברים מי"ב איכשהו חזרו למחשבות שלי. התחלתי לתהות מה עם כולם והאם פגעתי באחד מהם ואני מרגישה ממש גרוע. אני לא יכולה לסבול שאני דרכתי על אנשים אחרים בגלל ההרגשה שלי עם עצמי באותה התקופה. היה לי צורך לבקש מהם סליחה אז יצרתי קשר עם כל אחד מהם וניסיתי להסביר את המצב למה פתאום נעלמתי ובאמת שאף אחד לא קיבל את זה נורמלי. הם מאוד כעסו עליי ואמרו שככה זרקתי אותם לטובת אחרים והאמת שמאז אין אחרים בכלל.. אני לא יודעת מה לעשות. אני כרגע בשלב כזה בחיים שאין לי חברים בכלל. לא מהצבא לא מבית הספר לא משום מקום ובסופו של דבר אני מרגישה מאוד בודדה לפעמים, בדיוק כמו שהתחלתי להרגיש בתחילת השירות הסדיר שלי.. מה לעשות? איך לצאת ממקום הזה שכל הזמן ההרגשה היא בדידות? אני מבינה שלשקם קשרים ישנים זאת כבר לא אופציה כי מזמן שכחו על קיומי..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025