גודלת עם אח נכה בבית, כל הילדות ריחמתי על ההורים שלי רק שלא ידעו שרע לי, שחס וחלילה ידאגו לי

אני X בת 14, יש לי 2 אחים תאומים, בני 11, יונתן ודרור. יונתן עם קשב וריכוז קשה, ודרור נולד עם אוטיזם, חירשות, ופיגור בינוני. עד גיל 3 הייתי הילדה היחידה בבית, היה לי פשוט הכל. תשומת לב, יחס כשאני רוצה, וחיבוק חם ואוהב. בגיל שלוש, אחים שלי נולדו, ומאז התחילו הבעיות. רוב הזמן הייתי בצהרון בגלל שההורים בילו בבתי חולים הרבה זמן (גם עכשיו קשה להם לראות בתי חולים) ואני הרגשתי שזאת אשמתי, ולכן שתקתי. בגן, לא סיפרתי להם מה באמת קרה לי. לא סיפרתי על איך היה לי, כי אז הרגשתי שאני גוזלת את התשומת לב שאח שלי צריך. לא התחלתי לספר להם מה קרה עד בערך כיתה ג או ד, (באותה תקופה הייתי חייבת לעבור מבית ספר שמאוד אהבתי בגלל שהוא נהרס, לבית אחר, שממש שנאתי, וגם את זה לא סיפרתי להורים שלי, ורק בסוף היסודי אמא שלי הבינה כמה שנאתי את הבית ספר הזה) התחלתי לעשות בעיות בבית ספר, כדאי שהם ינסו לראות אותי ״בעקיפין״. כמובן שזה עשה יותר נזק מתועלת.
כשהייתי בת 10 או 9 בערך, הם ראו שאני צריכה אותם, והם לקחו אותי לאיזה מושב והכנתי שם איזה כלי חרס. אני ממש שנאתי את עצמי על זה, כאילו זאת הייתה תשומת לב שאח שלי היה צריך ואני לקחתי את זה ממנו, אני הרגשתי כל כך אשמה אחרי זה. כשהיינו שם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היו לי מחשבות בסגנון ״זה אמור להיות, שההורים שלי לוקחים אותי איתם?״ ״זה בסדר?״ ״עשיתי משהו לא נכון?״ אני פשוט הרגשתי כל כך אנוכית כל פעם שהם לקחו אותי איתם למקום כלשהו. בכיתה ב פתחתי את הראש (מעדתי על כסא, אני בסדר) ואמא שלי כמובן באה לאסוף אותי, והייתי ככ שמחה, שפתאום קרה משהו, והם התייחסו אליי, בלי שהתכוונתי לזה בכלל! אני הייתי כל כך שמחה מזה, למי היה אכפת שהראש שלי מדמם עכשיו...
אז לא סיפרתי להם דברים, ולא דיברתי איתם, ואני חא יודעת איך לפנות לאנשים. אני עדיין מתביישת לבקש מההורים שלי משהו שאני יודעת שאנחנו לא יכולים. בלי קשר לאח שלי, פשוט למדתי להיות בשקט, גם כשאני צריכה משהו. וכל כך עצבנו אותי כל הפעמים האלה שההורים שלי אמרו לי, לילדה בת 8, ״את מפונקת״ או ״תפסיקי להיות אגואיסטית ככ״
והמשפט הכי קשה? ״הלוואי ויהיו לך ילדים כמוך״ זה פשוט שבר אותי. כי אני לא חשבתי שעשיתי רע, אני רק ניסיתי לעזור. הייתי ילדה מאוד עצבנית, בעיקר בגלל ההורים שלי, כי הם לא הבינו אותי. פשוט לא ידעתי איך לפתוח את הפה, ולהסביר להם מה עובר עליי. בבית ספר היה לי מאוד קשה. היה לי פער ענקי בין מה שלימדו לבין מה שידעתי, מעל שאר התלמידים. תמיד הייתי ילדה מאוד אינטיליגנטית וסקרנית, וכמובן שהמערכת החינוך הנפלאה שלנו גם ״עודדה״ את זה. עברתי דיכוי בבית ספר, משם הייתי צריכה לחזור לבית שאני לא יודעת אם בכלל יפנו אליי באותו היום. בגיל 12 ניסיתי לקפוץ מהמרפסת, וכמובן שאף אחד לא יודע את זה חוץ מההורים שלי. רק אז הסטירה הגיע והם הבינו שמשהו איתי לא בסדר. כן, גם זה ״בעקיפין״.
אני יודעת מאיך שזה נשמע אני יוצאת ממש אנוכית, ואני ממש מקווה שזה לא נשמע ככה באמת. תודה לכל מי שיענה.