מתחילה את השנה האחרונה בתיכון, בתולת שפתיים, לא היה לי מישהו עדיין

אז ככה, כמו שאמרתי אני עוד חודש מתחילה את השנה האחרונה שלי בתיכון. אני לומדת בעיר מרכזית אבל גרה במושב. כל החברות שלי מחשיבות אותי כבחורה תמימה שעוד לא יודעת כלום מהעולם- אני חושבת שהכל ורוד ורואה הכל בצורה חיובית, ואפילו מדי.
העניין הוא שאני נמצאת בחברה עירונית מפותחת מאוד בכל הנושא של זוגיות, יחסים- מה שנותן לי להרגיש קצת מאחור.. רוב החברות שלי היו כבר בכמה מערכות יחסים ועברו את שלב ה"בושה" וה"פחד" מהמין הגברי-בעוד שאני נשארתי שם.
הבעיה שלי היא לא ההרגשה שנשארתי לאחור- כי אני לא נגררת בלחץ חברתי שאני "צריכה" או "חייבת" לנשק מישהו וכל זה. אני ממש לא במקום של לרצות חבר מתוך רצון לספק את החברה או לקבל לייקים על זה. אני רוצה אהבה נטו בשביל להרגיש נאהבת ולאהוב. כבר שנים שאני רוצה אהבה הדדית-ולמרות שאני בסך הכל מתקרבת ליום הולדת ה17 שלי- אני עברתי משברים, לחצים וחוויות שביגרו אותי- ואנשים שרואים אותי בפעם הראשונה מופתעים שאני בסך הכל בתיכון. אז לא- אני לא ילדה קטנה שרוצה חבר בשביל להשוויץ בזה. אני כל כך רוצה לאהוב מישהו וזה בא ממקום כל כך אמיתי. אני רוצה להשקיע במישהו- כי כשאני אוהבת- אני אוהבת מכל הלב. מעט האנשים שהכי קרובים אליי- זוכים לאהבה מטורפת ואני אקריב את עצמי בשבילם.
הבעיה שלי היא שאני חסרת ביטחון בקטע מטורף. ביטחון עצמי, ביטחון חברתי- אני לא מעריכה את עצמי בכלל. אני ביישניץ ברמות שאין לתאר- בעיקר מול הבנים. אני לא יכולה להסביר למה, אבל תמיד אני נלחצת, וגם כשמישהו מדבר איתי- אני מתחילה ממש להתבייש, להסמיק ברמות ולדבר מהר... כנראה אני לא מבינה למה הוא בחר לדבר דווקא איתי. אני בחורה יפה- אומרים לי הרבה, לא שאני מרגישה, אבל כן אומרים לי. אבל למרות הכל אני מרגישה לא שווה מול כל האחרות, ואולי זה מה שמוריד לי את הביטחון. אין לי איך להסביר אחרת איך לא נוצר עדיין בין לבין אף אחד קשר... אני מרגישה ממש בודדה... אתם מבינכם שכבר עברו זוגיות או עכשיו באחת יכולים להבין איזה הבדל זה בין להיות לבד או להיות בזוגיות- איזה חלל זה ממלא וכמה זה מרגיש מדהים. אני בסך הכל רוצה גם לחוות את זה- ובינתיים- לא יודעת איך ומאיפה להתחיל. אני בבלאגן בתוך עצמי.