יכול להיות שתמצאו את השאלה הזאת מעט טיפשית אבל אני מרגיש שזה מציק לי.
תקופת הבית ספר הייתה חוויה נוראית עבורי. הסייעות המעצבנות, היחס הילדותי שקיבלתי מהצוות, שעת הסיום המאוחרת, התלמידים האספרגריים המעצבנים, האנשים שצחקו עלי כי העזתי להיות לא מוצא חן בעייניהם (הו האימה), הימים השלמים בהם לא עשיתי כלום כי הכיתה הרגילה השתחררה הביתה מוקדם ואני הייתי צריך להיות תקוע בבית ספר עד 16:00 ומעל הכול תחושת בדידות והרגשה שלעולם לא אזכה לחיות כמו אדם נורמטיבי.
שנה שעברה החוויה הזאת כמעט וחזרה על עצמה בהוסטל לאוטיסטים בתפקוד בינוני גבוה. המדריכים המעצבנים, היחס הילדותי, הדיירים שאי אפשר לדבר איתם לעניין והתחושה שאני לכוד שם.
למרבה המזל יצאתי מהמסגרות האלה מזמן אבל אני עדיין מרגיש שהם 'רודפים' אותי. לפעמים יוצא לי לחשוב עליהם, להיזכר בעצבנות בדברים שהיו שם, מדי פעם (כמו בלילה האחרון למשל) יש לי סיוטים משם והתחושה שלי היא שיצאתי עם צלקות נפשיות משם.
התהייה שלי זה איך להתמודד עם זה. האם אני צריך פשוט להתעלם מזה, להשלים או שיש דרך טיפול טובה לדברים כאלה. אשמח לשמוע :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025