אני מפחדת מנשיקות, מזה שאני אהיה גרועה גם בפעם הבאה שאתנשק עם מישהו

שלום לכולם.
לפני שלושה חודשים נשבר לי הלב על ידי מישהו שאני אוהבת,כמה שזה אפשרי לגילי הקטן.
יצא לי לצאת איתו ועם החבורה שלו
והייתי הכי שמחה שיש. יש לי בעיות כמו דימוי עצמי נמוך,חרדה חברתית וחוסר ביטחון.כל זה נעלם לידו. הוא גדול ממני בשנה,והוא סטוציונר ואחד ששם זין על כולם. ידעתי לאן אני נכנסת אבל בכל זאת המשכתי לצאת איתו.
יום אחד, היינו לבד כי החברים שלו הלכו לקנות סגריות(זה להם,אני לא מעשנת)
הוא התקרב אליי והלב שלי פעם כמו משוגע,כל כך פחדתי כי הוא התנשק עם מלא בנות שיש להן ניסיון ואילו אני לא התנשקתי מעולם. בגלל הלחץ הנשיקה הייתה על הפנים,והוא אמר לי שאני מנשקת נורא. כל כך נעלבתי. הילד שהיה כל חיי, האובססיה הענקית שלי,מי שהאושר שלי תלוי בו,אמר לי את זה. ואז? הוא נעלם. כאילו כלום לא קרה,כאילו הוא לא השאיר לי צלקת על הלב. הייתי בטוחה שאני משהו מיוחד בשבילו,בדרך שהוא הסתכל עליי,דאג לי,הצחיק אותי וגרם לי להרגיש מיוחדת. כל זה נעלם יחד איתו,לעומת הבעיות שלי והחוסר ביטחון שלי שחזרו ובגדול. האשליה התרסקה לי בפרצוף. כי אני סתם עוד אחת,סתם עוד סטוץ והכי פוגע שאני מנשקת נורא. כשהוא נעלם מחיי בהתחלה ניסיתי להלחם ולא להיות עצובה בגללו,להדחיק הכל. אבל זה לא עבד, כי דווקא אז גם ה"חברה הכי טובה שלי" פגעה בי,כשסיפרתי לה הכל היא התעלמה ולא היה לה אכפת,ועל הדרך רבה איתי,הטיחה בי מילים גועליות -שממנה לא ציפיתי כי הייתי בטוחה שמצאתי מישהי אמיתית- כשניסיתי לעזור לה, וכשנתתי לה את כל כולי. שקעתי בדיכאון,הציונים שלי ירדו משמעותית, לא היה לי אכפת מכלום, פגעתי בעצמי. ככה הייתי במשך חודש וחצי עד שראיתי איזה משפט שגרם לי לנסות לצאת מזה. זה היה קשה,אבל זה קרה. אבל זה לא אומר שלא כואב לי.הקפתי את עצמי בחברים חדשים,מילאתי את היום שלי בעיסוקים,חייכתי וצחקתי. אבל כשאני לבד הכל חוזר בבום,כל המחשבות,הזכרונות... ההטחות על זה שאם הייתי לא נלחצת כמו טיפשה אולי כל זה היה מסתיים יפה יותר. שאם הייתי מצחיקה יותר,מעניינת יותר,אולי הוא היה נשאר.
אני מפחדת מנשיקות,מזה שאני אהיה גרועה גם בפעם הבאה שאתנשק עם מישהו, וגם כואב לי לראות אחרים מתנשקים. הוא כל מה שחיפשתי במישהו, הוא הילד הרע המושלם מהספרים,הוא מעשן ושותה אבל יחד עם זה מקסים ואכפתי . אני רוצה להמשיך הלאה,עברו 3 חודשים ואני לא רוצה להיות תקועה בעבר,אבל זה קשה עם המליון זכרונות והמחשבות על כמה שהוא מושלם. בלי קשר לזה,אני רוצה לבנות את עצמי מחדש, להרים לעצמי את הביטחון,לא לפחד לדבר ולהביע את עצמי,לאהוב את עצמי. אני יפה, אבל עם כל האי אהבה העצמית שלי אני לא באמת מאמינה בזה. אז בבקשה, כל מי שסבל את החפירה שלי,תעזרו לי לשכוח אותו,ולהשתנות.