היא לא מוכנה להישאר במרכז וקבעה עובדה כי אנחנו עוברים שנינו צפונה ליד משפחתה

שלום רב לקהילה,

אנסה לעשות זאת כמה שיותר קצר. אני נמצא בזוגיות של מעל שנתיים עם האישה המדהימה ביותר שאני הכרתי. מדובר באישה שמבינה אותי עוד לפני שאני מדבר, מבינה את צורת ההתנהגות שלי ולכן יודעת לקרוא אותי, בעלת אותם תחביבים שלי, דעות עולם שונות ולכן אנחנו מזינים אחד את השני בידע והשתקפויות שונות, מאמינים באותם עקרונות. מבינים את הסיפור. זה למה החלטנו גם להתחתן לאחר זמן יחסית קצר לעומת הנורמה.
הבעיה היא כזאתי: היא ומשפחתה. אני גדלתי באווירה מאוד קרה בבית כאשר משפחה אף פעם לא היה התחום החזק, ואף את לימודיי החלטתי לעשות הרחק מהבית ע"מ שלא אצטרך לחזור לשם כל יום.
היא בדיוק ההיפך הקיצוני ממני. אין לה חברות. רק את המשפחה המורחבת. כל פעם שהיא לא נמצאת עם המשפחה עקב עבודה או בגללי (היא גרה בצפון ואני במרכז והעבודה שלה במרכז), היא מדוכאת ואומרת כמה וכמה פעמים שהיא רוצה לחזור הביתה. אף שיש לנו דירה משותפת בה אנחנו מתכננים לגור בעוד חודש (במרכז), היא אמרה שעדיין יהיה לה מאוד קשה להיות רחוק מהמשפחה ולכן בכל סוף שבוע היא תהיה חייבת לחזור לשם. אני לעומת זאת, או שאגיע איתה, או שאשאר לבד בבית או שאלך אל ההורים שלי.
אני טענתי מזמן שאני עדיין לא מוגדר אצלה כמשפחה, והיא אמרה שאני הדבר הכי יקר לה בעולם וגם אני משפחה שלה. מנגד, לא כך הדברים. הפעולות וההתנהגות מצביעות על דבר אחר לחלוטין: לפי משפחתה, כל עוד אני לא עברתי חופה אני עדיין לא חלק מהמשפחה, ומעבר לזה, זה גם כולל עבורה, שכן היא תיארה לי כמעט בבכי על יום החתונה בו היא תהיה מחויבת כלפי ולא תוכל לראות את המשפחה שלה כמו שהיא רוצה.
בעל לא יכול לתפוס את מקומם של אח, אחות, אמא ואבא. אין ספק. אך אם אני יודע כי אני בעתיד הלא רחוק אהיה מוגדר במקום שלישי מבחינת סדר חשיבות (ילדים שלה/נו - משפחה שלה - אני), האם בכלל אני על הדרך הנכונה? האם זה באמת אמור להיות ככה? אני אפילו קבעתי ניתוח לייזר לעיניים (עם החלמה של חודש לערך) כך שזה ייפול על החגים וכך היא לא תטפל בי. זה טבעי?

הערה:היא לא מוכנה להישאר במרכז וקבעה עובדה כי אנחנו עוברים שנינו צפונה להיות ליד המשפחה שלה. כרגע לא ידוע אם ליד הכוונה לעשר דקות נסיעה או עשר דקות הליכה.