אימא שלי מאבדת את זה, למה אני צריך לסבול את החרא הזה? מה עשיתי בדיוק שמגיע לי?

אימא שלי היא אישה נהדרת ומדהימה, היא, אחותי ואבא שלי הם כל עולמי אבל אני כבר לא יכול לסבול את ההתנהגות שלה. היא עברה את המחלה הארורה של סרטן השד ואת כל הטיפולים הקשים שכללו כימותרפיה והקרנות... היא כבר לא כמו שהיא הייתה פעם, היא מתנהגת בצורה יותר שונה ולפעמים קצת ילדותית.
יש לה חבר שהוא בחור נחמד וטוב, עוזר בכל מה שצריך וכשהם יוצאים הוא ישן אצלנו מדי פעם ואין לי בעיה עם זה.
הבעיה שעכשיו צצה היא שהוא וחבר שלו ישנו אצלנו כל שבוע באופן כמעט קבוע במשך חודשים וזה הפריע לי ולאחותי ותמיד הערנו לאימא על זה...הבית שלנו קטן וגם ככה צפוף, אני מרגיש כאילו אין פרטיות גם כשרק אימא שלי ואחותי נמצאות. הקטע הוא שאני חווה בעיות כרגע, קשיים חברתיים ואפילו סוג של חרדה חברתית ולרוב אני מתבודד בחדר שלי ומדי פעם רואה טלוויזיה עם המשפחה. היום אימא שלי אמרה לי שאין ברירה ובגלל שלחבר שלה יש בעיות באוטו הוא וחבר שלו לא יוכלו להגיע הביתה אחרי שהם יצאו והם יצטרכו לבוא לישון פה...ניסיתי הרגע להסביר לאימא שלי שצפוף פה ושאי אפשר עם זה, אני לא יכול לסבול את זה והבית גם ככה קטן וזה כבר מוגזם. הוויכוח התגלגל לזה שהיא אמרה שאני ילד שמתבודד כל הזמן והסיבה היחידה שאני אומר שזה לא בסדר היא בגלל שאין לי חברים ואני לא מבין איך דברים עובדים ואיך זה לא להיות בודד(יש לי 2 חברים טובים אבל גם איתם אני לא מבלה הרבה, חוץ מזה אין באמת שום דבר)...אז התעצבנתי ואמרתי לה שהיא לגמרה איבדה את זה והלך לה המוח, שהיא חושבת שכל הזמן צריך להיות מוקף באנשים ושהיא עכשיו חייה בסרט שהיא מתבגרת(היא יוצאת למועדונים איתם, משהו כזה של קהל יותר בוגר לא של נוער). האנשים שהיא מסתובבת איתם לדעתי הם חבורה של מגודלים, לאף אחד מהם אין באמת חיי משפחה נורמלים, הרוב גרושים ונשואים מחדש עם ילדים פה ושם מנישואים שונים עם חיים לא מסודרים והם השפיעו עלייה לראה, בנוסף למחלה שהיא עברה הם גורמים לה להתנהג כמו נערה מתבגרת ולמרוד, הם משפיעים עלייה בקלות בגלל שהיא כבר לא כמו שהיא הייתה פעם... היא אומרת שאני צריך להיות שמח שהיא יוצאת ונהנית, ואני שמח, היא יוצאת הרבה, אפילו יותר מדי ולי אין כבר בעיה עם זה... אם זה מה שעושה לה טוב, עד כמה שלדעתי זה לא נורמלי לצאת בתדירות שהיא יוצאת(איזה 3-4 פעמים בשבוע עד שעות מאוחרות)שיהיה לה בכיף...אבל עכשיו לדחוף לי עוד אנשים לבית הצפוף והמסריח הזה שאין לי פרטיות בו גם ככה ? זה פשוט מפגר. הם עוד עושים רעש והחבר של חבר שלה בכלל צוחק כמו איזה שימפנזה ומדבר בקול רם וזה מעיר אותי.
אני גם לא רוצה קשר איתו, הוא סתם ערס מגודל ואין לי כוח לזיוני שכל שלו על הבוקר.
למה אני צריך לסבול את החרא הזה ? מה עשיתי בדיוק שמגיע לי ? אימא שלי לא מבינה את זה. גם שבוע לפניי שגילו אצלה את המחלה שזה היה בסוכות לפניי שנה וחצי היא פשוט יצאה בצורה מטורפת ומגוחכת, שבוע וחצי שלם שהיא יוצאת כל יום עד שעות מאוחרות...

מה אני אמור לעשות ? אין לי עם מי לדבר, אני לא רוצה לגרום לה לצרות במשפחה כי היא לא תקשיב לאף אחד או שהיא כן תעשה מה שממליצים לה רק כי היא מרגישה רע והיא לא תרצה להיראות רעה בפניי המשפחה ובסוף היא תעשה לי פרצופים ורגשות אשם שישברו אותי.
היא בחיים לא תקשיב למה שאני אומר, היא כל פעם עושה REDIRECT לאיך שאני בודד ועם בעיות חברתיות וחוסר הבנה חברתי ושכל הילדים בגילי לא נמצאים בכלל בבית כי הם יוצאים ועובדים, היא לא מבינה שלי יש בעיות שאני גם ככה כרגע מטפל בהן דרך טיפולים פסיכולוגים וזה מונע ממני לצאת והרבה יותר קשה לי להתאקלם בסביבה של עבודה(למרות שאני הולך בשלישי לראיון עבודה עם חבר, בתקווה שבדרך נס כלשהי יקבלו אותי...).
וזה גורם לי לדבר בצורה יותר מגעילה, בלי קללות אבל אני אומר דברים שאני רואה שפוגעים בה, אפילו שהם לא אמורים לפגוע בה(כמו לדוגמה שהחברים שלה הרסו אותה ושהם חבורה של מגודלים עם חיים לא יציבים).
נמאס לי לשתוק, נמאס לי כבר לסבול כל הזמן...