בעלי דתי ואני חילונית, הוא מאיים להתגרש אם לא אהיה מספיק דתייה כמוהו. איך להתמודד עם הפערים?

אני ובעלי נשואים מזה שנה, ובזוגיות חמש שנים.
בעלי אדם דתי והגיע גם מבית דתי, אמנם דתיים שקצת יותר פתוחים אבל יש את החוקים והקווים האדומים.
אני הגעתי מבית חילוני, כשהכרתי אותו הייתי בת 20 והוא 26. הוא היה בחור שבטוח בעצמו ומה שהוא רוצה בחיים וזה כמובן משך אותי אליו, מעבר לעובדה שהוא בחור טוב. לכן חשבתי אז שמה שאני רוצה בחיי זה את החיים איתו ולכן גם ניסיתי להיכנס לעולם הדתי שלו שהיה נראה מאוד מבטיח ולא כזה עולם נוראי ותובעני כמו שחשבתי לפני שהכרתי אותו. הוא לא היה שומר נגיעה כשהיינו חברים.
אני אציין שלפני שהתחתנתי לא שמרתי שבת באופן קבוע, את ההתרחקות בימי הווסת כשהיינו חברים אני הצעתי אפילו בעצמי וזה לא בא ממנו או שפשוט התבייש להגיד לי, אפילו כשרות שלא שמרתי לפני שהכרתי אותו התחלתי לשמור.

היה לנו ברור שזה קשר שנגמר בחתונה. ולפני שהציע לי נישואים ביקשתי שנגור יחד על מנת שאני לא אקפוץ ישר למים אחרי שנתחתן כי בכל זאת אני לא ידעתי איך מתנהלים החיים הדתיים.. הוא לא הסכים כי זה לא נהוג, למרות שניסיתי במשך שנתיים לשכנע אותו. בסוף וויתרתי על זה וברגע שהציע לי נישואים כבר לא חשבתי שזה כזה חשוב שנגור יחד.
הוא ידע שאני באה מבית חילוני, ואני ידעתי שבגלל הפער ביננו אנחנו נצטרך לוותר אחד לשני. אז מבחינתו זה שאני ללא כיסוי ראש או בעלת מראה דתי זה וויתור.
אחרי החתונה נכנסתי ללופ הזה של שבת, שמירת טהרה וכל מיני דברים שהוא היה רגיל לעשות בחיי הבית ואני לא.. לא הצלחתי להגדיר את עצמי כדתייה על אף אורח החיים שסיגלתי לעצמי.
באיזהשהו שלב זה התחיל להעיק עלי מדי.. אמרתי לו שאני לא מרגישה שייכת לכל זה, שיש דברים שאני לא מסכימה איתם וגם אולי לא מבינה חלקם. וגם כשהייתי שואלת אותו למה עושים אותם התשובה הייתה "כי ככה ההלכה".
לאט לאט אני מרגישה שאני יותר ויותר לא רוצה וכשאמרתי לו שאני מוכנה להיות דתייה במרחב הציבורי בשבילו אבל בבית ולא בנוכחותו אני לא מעוניינת לשמור שבת לגמרי, וכשאני עם חברות ומשפחה לבד שלא אגביל את עצמי במקומות כשרים כמו שהרגשתי כל השנה הזו, אאוטסיידרית בכל בחינה כי כל הסביבה שלי חילונית.
מבחינת טהרה אני אמרתי לו שאני אמשיך לשמור כי אני כן מתחברת לזה ומקפידה יותר מאדם דתי.
הוא אמר לי שמבחינתו אם אני לא מקפידה על שבת, כשרות וטהרה למרות שהוא אוהב אותי אנחנו לא נוכל להיות יחד, מבחינתו אני רימיתי אותו.
אמרתי לו שאני לא מרגישה שרימיתי אותו כי הוא ידע שאני בבת אחת הפכתי ל"דתייה" ואמרתי לו לפני שהתחתנו שצריך שאתרגל לזה או שאדע אם מתאים לי.

אני בטוחה שיש זוגות שחיים ביחד בהרמוניה למרות הפערים בינהם וזה כואב לי שהוא אומר שמבחינתו נתגרש אם לא אקיים את השקפת עולמו כמו שהוא רוצה שתהיה.
הוא אמר לי "היו לי 20 בחורות לפני שהכרתי אותך ובכל זאת בחרתי אותך".
אני גם הייתי מחוזרת מאוד ואני חושבת שהוא אומר את זה כדי לפגוע בי.
אני מרגישה שהעולם שלי נחרב שהגבר שאני אוהבת ומוכנה להקים איתו משפחה מוכן לוותר עלי, אני מעולם לא ביקשתי ממנו להיות חילוני למעני ולא אעשה את זה.
כשהגענו לדבר על עניין המשפחה אמרתי לו שמבחינתי הילדים שלי יבחרו את דרכם בין אם נחליט לשלוח אותם לבית ספר דתי או חילוני. הוא אמר שמבחינתו ילדים צריכים להיות כל החיים במסגרת דתית ושיהיו דתיים והוא לא מוכן שיראו את אמא שלהם לא דתייה.

בקיצור אני לא רוצה להיפרד ולהתגרש ומצד שני אני גם לא רוצה להרגיש כלואה ושאין לי קול בעולם הזה כמו שאני מרגישה עכשיו. מה אפשר לעשות?