האם זה מה שהפך אותי לאדם כזה?

היי, אני אפרת כמו שבטח כבר הבנתם ובקרוב ימלאו לי 20. אני בוחרת לשתף אתכם ולשמוע עצות מכם כי על המקרים האלה אף אחד לא יודע , כי למרות שניסיתי אני לא מצליחה לספר אותו לאף אחד. כשהייתי בערך בת 6-7, שכן שלי שמתגורר איתי בבניין היום הוא בן 29-30 לכל היותר, היה מטריד אותי מינית. הייתי משחקת בגינה עם כל הילדים בשכונה והם תמיד היו רואים אותו "הגבר","הגדול", "גדי התותח" (שם בדוי). כל דבר שהוא היה עושה הם היו מתלהבים ומתפלאים, הוא היה מרים את הילדים על הידיים והם היו אומרים דברים כמו "וואו איזה חזק הוא גדי, אני רוצה להיות כמוהו". וכשהוא היה קורא לי, כולם היו דממה, אף אחד לא הבין למה הוא תמיד לוקח רק אותי באופן קבוע לשחק בבלונים בממ"ד שלנו. הוא היה יושב על המיטה ומעמיד אותי מולו בין רגליו אבל לא צמוד. הוא היה לוקח בלונים לא מנופחים ומדגים לי איך הוא הולך המשחק. בהתחלה הייתי צריכה להחביא את זה בבית השחי, בנעליים, בגב והוא החליט שהוא רוצה את המשחק יותר קשה וממש אמר לי להחביא את מתחת לתחתונים והייתי פשוט עושה את זה באי נוחות מוחלטת, אני לא יודעת למה לא הצלחתי להגיד לו לא.  הוא גם לפעמים היה משכיב אותי על המיטה ובא לעלות עליי ואני הייתי ישר קמה ואומרת שאני צריכה ללכת הביתה. אני לא ממש יודעת למה לא סיפרתי את זה לאף אחד באותה תקופה. עוד אז אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי ולאחיות שלי "לא לתת לאף אחד בבית ספר לגעת לכן למטה, אין לו זכות. ואם מישהו כן נגע מיד להגיד לי!". תמיד ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות אבל כשזה קרה, פשוט לא יכולתי.. אני מנסה לפענח את זה, לא ממש מצליחה. וזה לא הספיק, יש לי אחד גדול היום בן 25, קצת אחרי אותה תקופה עם השכן אני מנחשת, אני זוכרת את עצמי טיפה יותר גדולה. לאחי היו 2 חברים שהיו מגיעים אליו לפעמים אחרי הלימודים. כשאחי היה שקוע במשחק מחשב אחד מהם היה נכנס לי לחדר, משכיב אותי על המיטה ומתחיל להתחכך בי, אני זוכרת את עצמי פשוט בוהה בו והוא צוחק. וגם החבר השני היה מרים אותי ומתחכך בי ומושיב אותי עליו כאילו אנחנו ממש משחקים. הם ידעו שאני לא ייעז לספר לאחי והם צדקו. מגיל 14 עד 16 הייתי ילדה מרדנית שלא מקשיבה לאף אחד ועושה מה שהיא רוצה, היה בי זלזול להכול, למשפחה שלי, ללימודים,לחברות. תמיד רציתי תשומת לב כי הייתי כל כך חסרת ביטחון, עוד גורם הוא שההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 4-5 בערך. לא קיבלתי כל כך הרבה תשומת לב מאבא בגיל ההתבגרות זה מה שגרם לתסביך האב. עם השנים אני פשוט הדחקתי את זה, זה גרם לי להיות בן אדם מופנם שאף פעם לא משתף הכול בגלל שהוא תמיד מפחד ממה שיחשבו עליו. קשה לי נורא לסמוך על אנשים, אני גם יכולה להיות מאוד קיצונית. יש לי הרבה פעמים התקפי זעם חריפים, גם כשמדובר על דברים שטותיים שזה גם יכול להוביל לבכי.. יש לי בן זוג כבר שנה וחצי וכשהוא עולה עליי ומחבק אותי אני מתחילה להילחץ, גם כשהוא מחזיק אותי בזרועות. זה לא כיף להיות בן אדם מתוסכל עם דימוי עצמי נמוך וכשהאנשים שהוא אוהב לרגע נותנים לו הרגשה של חוסר הערכה כלפיו הוא יכול פשוט להתמוטט.. שכולם באים להתפרק אצלו אבל אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליו.. האם אתם חושבים שזה מה שהוביל אותי להיות אדם כזה? https://youtu.be/g_gFnDyi2Ho