היי לכולם,
בעיקרון אני מראה את החיצוניות שלי כאחת שהיא חזקה, חסרת רגשות, קשוחה ולא לוקחת ללב כמעט שום דבר וזו באמת מי שאני, אבל גם אני בן אדם כמו כולם וגם לי יש רגשות.
אני עושה הכל בלי שום בעיה, צוחקת, מביעה רצינות, עצבים וכו' אבל בכי ועצב פשוט קשה לי להביע, קשה לי לבכות בפומבי, מול אנשים, חברים, משפחה פשוט לא יכולה לעשות את זה, זה מבייש אותי ומראה את החולשה שלי, אולי זה נשמע קצת מוזר כי זה בסך הכל בכי וזה נורמלי לחלוטין אבל אני לא יכולה לשלוט בזה.
ממזמן לא קרה שהתפרקתי והוצאתי הכל מהלב וזה די חסר לי, גם שאני יושבת בחדר לבד לגמרי רק אני והקירות, אני ישר מנגבת את הדמעות שיוצאות לי ועובדת על עצמי שלא בכיתי.
מודעת לסטיגמה הזאת שנשים הן עדינות, הן בוכות יותר מגברים וחלשות נפשית מהם ובחברה מקובל שקל לבכות מול אנשים כאשר המגדריות שלי היא אישה, ולא יזרקו לי הערות אם אני אראה חולשה או עצבות.
אני לא רואה בזה שום דבר נכון או הגיוני, אבל שאני לא מראה רגשות אנשים אומרים לי שאני ילדה עם התנהגות גברית.
לא יודעת אם העניין הזה בא מאגו גבוה או משהו בסגנון, אבל זה צריך להשתנות.
איך אוכל לגרום לעצמי להרגיש יותר פתוחה להביע עצב מול אנשים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025