חרדת נטישה

שלום לכם, אני סמיילי (שם בדוי) ואני בת 19.
ככל הנראה יש לי חרדת נטישה ורגישות יתר (לפי מה שאמרו לי).

~סיפור רקע~
כשהייתי בת שנתיים ההורים שלי עזבו אותי לשנה כדי לעלות לארץ ולהתאקלם כאן ואז לחזור לארץ מולדתי ולקחת אותי.
סבתא שלי (שאיתה גרתי במשך השנה) סיפרה שכשאמא שלי חזרה לקחת אותי ממש לא זיהיתי אותה ופחדתי ממנה (הייתי אז בת 3).
ואחרי שעלינו לארץ גרתי אצל סבתא אחרת, כי ההורים עבדו הרבה, גרתי אצלה בערך עד כיתה ג', ואת ההורים כמעט ולא ראיתי.
בכל פעם שהייתי הולכת לגן זה היה מלווה בצרחות של "אני לא רוצה ללכת, אל תעזבו אותי פה, אתם לא תבואו לקחת אותי".
ואני זוכרת שאבא שלי הבטיח לי בכל פעם שהוא לא ילך וישאר איתי עד הסוף היום אבל הוא הלך אחרי 5 דקות (עכשיו אני מבינה, אבל אז לא).
ובכל פעם שאמא שלי הלכה לאנשהו תמיד שאלתי אותה "את תחזרי, נכון?".

אז אני סובלת כשמישהו עוזב אותי או יש חשש לזה...

~המשך סיפור הרקע, חטיבת ביניים~
במהלך כל שנות הלימודים שלי ההורים כמעט ולא היו לצידי.
הם הגיעו מקסימום ל3 ימים הורים.
הם לא הגיעו למסיבת סיום של כיתה ו'.
ולא של ז' (הם היו בחו"ל לשבועיים ואני הייתי אצל סבתא).
ולא של סיום החטיבה.
ולא של סיום י"ב (אבל למען האמת גם אני לא נחכתי בה).

בכל שנות הלימודים שלי תמיד הייתי לבד.
תמיד פחדתי להתחבר לאנשים שגלל שלא בטחתי בהם ותמיד ציפיתי לסכין בגב.
וכך הייתי כל שנות לימודי כמעט ולגמרי לבד, וגם התעללו בי (בריונות) לא מעט.
אז הפכתי את עצמי לאדם ממש קר.
עכשיו בכל פעם שמישהו יוצא מחיי או אני לא מדבר איתו, לא כואב לי מזה.
אם הקשר עם האנשים המעטים בחיי מתחלש, לא כואב לי מזה.
אני יכולה לא לדבר עם אנשים שנים ולא לכאוב מזה, אני פשוט לא נקשרת יותר מדי..
הקדמתי תרופה למכה, לא נקשרת, לא נפגעת, לא ננטשת, לא גורמים לי לבכות.

~הרגע שכולם ציפו לו, הבעיה~
הכרתי מישהו דרך האינטרנט לפני שנה וחצי ונקשרתי אליו...
הוא עכשיו החבר הכי טוב שלי.
זה שאני מדבר איתו כשרע לי ויודע עלי הכל, למרות שהוא גר די רחוק...
וממש קשה לי כשאנחנו לא מדברים יותר מיום.

לפני 5 חודשים הוא ניתק את הקשר בערך לשבועיים (הייתה לנו גם תקופת ריב קטנה שדיברנו רק פעם ב3-4 ימים במקום פעם ביום).
וכשהוא ניתק את הקשר הוא פשוט אמר שהוא מצטער ועוד כמה דברים קטנים.
בכל זמן ניתוק הקשר בכיתי.
ובכל פעם שרבנו והיה נדמה שזהו, ממש היה לי רע מזה.
אבל אחרי השבועיים של ניתוק הקשר התחלתי ממש להחרפן...
בכל פעם שנדמה שהוא הולך לעזוב, אני נכנסת להיסטריה.
בכל מילה קטנה שאני חושבת שזהו, אני פשוט בוכה במשך שעות.
וזה באמת על כלום.
כי אני פשוט פוחדת שהוא גם יעזוב.
לדוגמא אתמול הוא סינן כמה הודעות, והיה מחובר לסקייפ במשך 10 דקות ולא ענה ואז רשם "אני יודע שזה לא היום, אבל ליתר ביטחון, יום הולדת שמח" (אני חוגגת עוד שבוע). אני אחת שמזכירה על היומהולדת שלה כל 3 ימים, אז הנחתי שהוא כתב את זה כי לא נדבר עד אז וגם לא ביום עצמו, ובכיתי במשך חצי יום...

~מודעות למצב~
אני מודעת שזה מצב לא טוב, וגובל באובססיה קלה.
אבל אני פשוט פוחדת שהוא ינתק קשר כי זה קרה לי איתו ועם הסובבים, אני פשוט פוחדת שינטשו אותי.
וזה מוביל אותי לחרדה רצינית והיסטריה קלה.

אני לא מוכנה ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר.
אני לא רוצה לקחת תרופות ש"יעזרו לי".
וגם שאמא שלי לא תדע שאני מדברת עם איש מקצוע כי זה יוביל לבלאגן.

~השאלה~
אז מה אני יכולה לעשות כדי לא להכנס לפאניקה בכל פעם שהוא רושם דבר מוזר?