ריקה נפשית... אחרי פרידה קשה... מה עושים?!

אני לא יודעת כל כך מאיפה להתחיל כי אני מרגישה מאוד מאוד מוצפת..
אני( בת 23) והאקס שלי (בן 27) נפרדנו לפני חודש וחצי (אני זאת שבחרתי להפסיק) אחרי חצי שנה של און אנד אוף ביחסים (סה"כ שנה וחצי כולל הפרידות).. היינו שנה ביחד וגם במהלך השנה הזאת היו 3 פעמים שהוא רצה להיפרד וכל פעם הדבר קרה בעקבות שיחה עם החבר הכי טוב שלו, שהיה מתאר לו את המצב בינינו ולדעתו (לדעת החבר) זה לא מתאים לשנינו ובייחוד לא בשביל האקס שלי.
אז כל פעם הוא היה עושה לי שיחה ואומר לי שהגענו לסוף של מערכת היחסים אבל איכשהו כל פעם הייתי משכנעת אותו שזה לא נכון ושיש לנו את כל הסיבות להצליח ביחד.
הוא היה אומר לי שהקשר בינינו הוא שלב אחר מבחינתו (שזה שונה משאר מערכות היחסים שהיו לו) ואכן ככה היה. בכל השנה הזאת הייתי מגיעה לארוחות משפחתיות, ארוחות בחגים, ימי הולדת, קידוש ומה לא.. הייתי שותפה לכל דבר בחייו.
המשפחה שלו נתנה לי להרגיש חלק מהמשפחה שלו וכך גם הוא הרגיש.
רק שאחרי שנה, הוא פתאום התחיל להתרחק ממני ואז הוא ביקש שנעשה הפסקה בקשר של שבוע (למרות שהוא לא מאמין בהפסקות). בשיחה האחרונה שהייתה לנו לפני ההפסקה, הוא אמר לי בדמעות שהוא מרגיש שאנחנו כמו שתי ספינות בלב ים שכל אחת שטה למקום אחר, ואני אמרתי לו שלי מרגיש שאני כרגע נמצאת במקום יציב- על המזבח מחכה לו ולספינה שלו שכרגע שטה לה בלב ים סוער אבל שהיא תחזור.
אז היינו שבוע בהפסקה, לא דיברנו אחד עם השני, ואחרי שבוע נפגשנו והוא אמר שבלב כבד אחרי מחשבה רבה הוא החליט שזה הסוף לקשר.
לא דיברנו חודש וקצת ואחרי זה הוא שלח לי הודעה כי הוא מצא בגד שלי אצלו אז נפגשנו וחזרנו להיות בקשר. חזרנו להיות בקשר לחודשיים- שבהם בהתחלה ההורים לא ידעו על כך שחזרנו (הייתי מתגנבת הביתה בשביל לא לפגוש את ההורים) עד שיום אחד ההורים היו למטה והייתי חייבת ללכת ללימודים וירדתי ואמרתי להם שלום.
בחודשיים האלה היינו יוצאים למסעדות ולסרטים, יושבים עם חברים והרגיש לי שהחבר הכי טוב שלו עדיין מקונן לו שם איפשהו ומחכה שניפרד עוד הפעם.
הפעם לא הייתי מוזמנת לארוחות, אבל אמרתי לעצמי שזה בסדר.. שאולי כרגע זה באמת פחות מתאים. ולמרות הכאב בלעתי רוק ואמרתי שאולי כרגע זה פחות מתאים, שאיהיה חלק מהארוחות המשפחתיות.
ואז שוב פעם נפרדנו. הפעם נפרדנו לעוד חודשיים ובמהלך החודשיים האלה יצאתי עם בחור, שמסתבר שהאקס שלי מכיר את אחותו וברגע שהוא ראה תמונות משותפות שלנו בפייס מפורים- אז האקס החליט לעבור תמונה תמונה ולמחוק תיוגים מתמונות שלנו ביחד (כי לדבריו, הוא נפגע והיה לו קשה לראות אותי עם מישהו אחר).
כשראיתי שהאקס מחק את התמונות, מאוד נפגעתי כי עם האקסיות האחרות הוא לא מחק שום תמונה ורק איתי הוא מחק את כל התמונות המשותפות שלנו.
אחרי זה נפרדתי מהבחור החדש- אחרי החודש כי הבנתי שאני לא שם וחזרתי לדבר עם האקס. ושוב פעם חזרנו להיפגש, ויצאנו חודש פלוס מינוס והפעם אף אחד לא ידע שחזרנו.. שוב פעם הייתי מתגנבת אליו הביתה או שהייתי מגיעה לדירה החדשה שהוא שכר עם החבר הכי טוב שהיה מאוד קנאי בקשר ( כי כל תשומת הלב של האקס שלי הופנתה אלי- כך חשב החבר הכי טוב שלו). חייבת לציין שלחבר הכי טוב, בחור בן 27 מעולם לא היה בזוגיות וכל היום יושב בטינדר.
אז היינו חודש ככה, עוד הפעם היינו יוצאים לסרטים ומסעדות מבלי שאף אחד ידע על זה שחזרנו להיות בקשר. עד שיום אחד אחרי חודש, כשחגגנו את יום העצמאות ביחד אמרתי לו שנמאס לי לשחק מחבואים ושאני לא רוצה שהוא יכריז שחזרנו אבל גם שלא יסתיר. ואז אחרי זה הוא פתאום אמר לי שהוא לא רואה איתי עתיד ושהוא לא רוצה איתי זוגיות, הוא רוצה זוגיות אבל לא איתי. אז התרחקתי ממנו- לא דיברתי איתו.
ובמהלך השבועיים שאחרי הוא התחיל לרדוף אחרי, להתקשר אלי, לקחת אותי למסעדות וכו.. לנסות לנשק אותי ואני הייתי אליו קרה כמו קרח.
ואז אחרי השבועיים האלה, אמרתי לו שיגיע לי ויקח את כל הדברים שלו ושנמאס לי מכל הטירוף הזה.. שמרגיש לי כמו במבוי סתום.
אז הוא הגיע לקחת את הדברים- לא יצא מהאוטו, ואני עמדתי מחוץ לרכב ואמרתי לו שהפעם אני זאת שהולכת, שזאת ההחלטה הכי טובה עבור שנינו ובייחוד בשבילי ושאני מאחלת לו את הטוב ביותר. וזהו הלכתי. באותו היום מחקתי אותו מהחברים בפייסבוק ואת כל החברים שלו- כולל את החבר הכי טוב. יום למחורת הוא שלח לי שיר שמדבר על כך שניסינו לשחזר את המערכת היחסים אבל שום דבר לא הצליח ,שהעבר חקוק לנו בעצמות, שכלום לא אותו הדבר ושאין לי מה לדאוג לו שאין לי מה לדאוג לו בכלל. אז רשמתי לו מה פשר השיר? אז הוא אמר שזה מה שהוא מרגיש ושהוא מצטער על כך שאנחנו לא חברים בפייסבוק אבל אם זה יעשה לי טוב אז הוא מבין. מאז עברו כמעט חודש וחצי שבמהלכם לפני שלושה שבועות הוא שלח לי הודעה בגלל הפיגוע שהיה בשרונה- כי אני עובדת מטר מש והייתי באזור כשזה קרה והוא רצה לבוא לקחת אותי אבל אמרתי לו שזה פחות מתאים ושאני אסתדר. אז הוא אמר לי לפחות תרשמי לי הועה שהגעת בשלום לשקט הנפשי שלו, שלחתי לו הודעה כשהגעתי הביתה ודיברנו ממש קצת על מה קורה וזה ומאז לא שמעתי ממנו. לפני שבוע היה לו יום הולדת ולא שלחתי לו שום דבר למרות שרציתי אבל הבנתי שזה הכי טוב בשבילי.
למרות כל הטירוף הזה, אני עובדת, לומדת ומתאמנת... וממשיכה בשגרת החיים אבל לא עובר יום שאני לא חושבת עליו. אני מאוד מתגעגעת אליו ולא יודעת מה לעשות.
נמאס לי לשמוע שאומרים לי "דיי.. תמשיכי הלאה.. הוא לא שווה את זה..".
אבל הוא באמת חסר לי.. ועובדה שהוא שלח לי הודעה ביום של הפיגוע..
בחודש וחצי האלה יצאתי עם בחור אחד אבל סיימתי את זה מאוד מהר.. מטריפה אותי המחשבה איך יכול להיות שיש לא מעט בחורים שרוצים לצאת איתי ולהכיר אותי אבל הוא לא רוצה אותי... מפחד.. אני כבר לא יודעת.. באמת אבודה..
מבחינה פיזית ממשיכה עם החיים שלי אבל מבחינה נפשית קורסת ככל שעוברים הימים... לא יודעת מה לעשות.. באמת שאני לא יודעת.. מבחינתו הוא אמר שבעתיד נוכל לחזור להיות ידידים או משהו מעבר אבל לא כרגע.. ואני משתגעת מרוב געגועים.. הזכרונות פשוט גומרים אותי..