אני כותב שורות אלה כשאני רוצה לבכות והדמעות לא יוצאות, אך הלב שלי קרוע ומדמם. מאז שאני זוכר את עצמי אני הייתי בדיכאון עם נטיות אובדניות. תמיד נלחמתי בזה, וגם היום אני עם כדורים (ממש לא משנה למה).
ארוסתי, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים המסריחים האלה עברה היום ניתוח. לא משהו מטורף, אבל עדיין שהצריך הרדמה מלאה וביצוע חתכים במקום רגיש. בהתאוששות קראו לאמא שלה כשאני כל הזמן מחכה ליד הדלת לשמוע מה שלומה. היא נכנסה ושמעתי אותה בוכה כמה כואב לה. היא ראתה אותי וביקשה ממני להיכנס והאחות צעקה שהיא לא נותנת הוראות ורק משפחה יכולה לראות אותה.
כשליוויתי אותה למחלקה שלה צעקו עלי ועל משפחתה שרק אחד מבני המשפחה יכול לראות אותה. בשלב הזה זה היה אני, אמא שלה, ודודים. כמובן, נתתי לאמא להיכנס ולהיות איתה.
לא קראו לנו. דודתה נכנסה ורק לאחר עשר דקות היא אמרה לי "כנס בשקט שלא יראו אותך". אחרי שנישקתי אותה נסעתי בחזרה למרכז בגלל בחינה באוניברסיטה.
למה אני צריך להסתיר מי אני?? למה אני לא מוגדר מבחינתם כמשפחה??? למה לכל הרוחות אני צריך להרגיש כאילו אני כלב שבעטו אותו החוצה??
אני הייתי איתה משבע בבוקר. לרגע נסעתי למרכז (כי היא אושפזה בצפון) כי אמרו שהניתוח יהיה מאוחר. ברגע שהגעתי היא כתבה לי שהיא בחדר המתנה לניתוח. חזרתי את כל הדרך במהירות מטורפת כדי לנסות להיות איתה רגע לפני שהיא נכנסה לניתוח, והצלחתי. נשארתי עד שהחזירו אותה למחלקה.
למה אני כלב? למה אני רוצה לסיים את חיי? למה אני לא איתה עכשיו? אולי בכלל מגיע לה אדם יותר טוב ממני. לעזאזל.
סליחה על החפירה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025