למה אני לא מאמינה בגברים? זה נורמלי?

היי לכולם. אני אדל, בת 24 מאיזור הדרום, מבחינת מערכות יחסים היו לי 3. המערכת היחסים הראשונה שלי בחיים הייתה בגיל 19, עם גבר שאהבתי ברמות שאני לא חושבת שיקרו לי יותר. הכל היה מושלם בהתחלה, אבל הגבר הזה פגע בי והתעלל בי נפשית. אם זה אומר לנצל את זה שאני אוהבת אותו יותר מדי וסולחת לו פה ושם, כי הייתי עיוורת מאהבה בכל זאת. בכל מקרה, יום בהיר אחד גיליתי בגידה נוראית מהצד שלו. הוא פשוט יצא תוך כדי עם בחורה אחרת וגיליתי זאת בדרך לא דרך, כי זה לא היה קשה במיוחד (זה הגיע למצב שהוא נעלם לימים שלמים). אותי הוא פשוט שם א ל "אש קטנה" ולא טרח לסיים את הקשר כמו שצריך אתא לרקוד על שתי חתונות. מאותו יום כמובן שהבחור נמחק מהחיים שלי לחלוטין, אך אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, חולמת עליו, מתגעגעת לתקופה הכן יפה שהייתה בהתחלה. למרות שאני יודעת שזה לא יחזור. הגעתי למצב של איבוד אמון מוחלט בגברים ובזוגיות. מבחינתי כולם מחפשים דבר אחד- לזיין כמובן. אני בחורה שנראית טוב, סקסית, ולא חסרים לי מחזרים. אהל איכשהו לא הולך לי עם גברים. אלה שאני רוצה, לא רציניים כי הם חתיכים מדי, אלה שרוצים אותי משעממים אותי ואני לא נמשכת אליהם, יצא לי להכיר גברים פה ושם וכולם התבררו כלא רציניים. קורה שגברים ממש מבקשים את הטלפון, שולחים הודעות בוואטסאפ בלי סוף אבל בתכלס מהססים ליזום או להזיז את המצב לכדי פגישה או דייט. אז בשביל מה פניתם אליי בכלל? אני לא מבינה את הקטע של גברים להיעלם, או לדבר ולדבר סתם בהודעות ולטחון מים, תירוצים כמו "אני מת להכיר אותך כמו שצריך אבל... תקופה עמוסה וברגע שאתפנה מבטיח לך". אלה שהכי מגעילים אותי זה אלה שרוצים "לקפוץ לקפה" בפגישה הראשונה. חחחח לקפוץ לזיון אולי.. הגברים של היום לא מחפשים בכלל להשקיע בפגישה הראשונה, לעניין, להתעניין בי קצת מעבר.. כאילו הכל נראה לי אותו דבר, שטחי, אותם שיחות של מה קורה וזה, שום גבר לא באמת מרגש אותי. ככל שאני מכירה יותר גברים לא רציניים ומאכזבים אני הופכת ליותר מרירה וקטנת אמונה, עד כדי כך שאני מגיעה למצב שאין לי כוח לקבוע עם גבר להתאפר, לצפות ובסוף לגלות שהוא סטוציונר... אין לי כוחות כבר. מה אני עושה עם עצמי? אני מרגישה שהפכתי להיות בן אדם ממורמר שאני לא מכירה