מאז ומתמיד הדחקתי והכחשתי את הנטייה המינית שלי לא רק כלפי חוץ אלא בעיקר בפני עצמי. היצר תמיד היה אך הראש "היה עיוור". בשנתיים האחרונות משהו נפקח ובוער בי לצאת מהארון ולהתחיל לחיות. מעולה! איפה הבעיה? מצד אחד אני אומר ייאלה אז אתה הומו הכל טוב, צא מהארון תרגיש חופשי להיות הומו ולהיות אתה. מצד שני אני מרגיש שאני לא באמת מקבל את עצמי. כאילו שהיציאה מהארון תביא איתה או אמורה להביא איתה אדם אחר, הומו, שאני לא מכיר. אני לא מצליח לדמיין זוגיות או אהבה ובמיוחד לא בטווח הרחוק. אני רוצה לצאת מהארון אבל מרגיש שהשנים של ההדחקה מנעו ממני לגבש חלק משמעותי מהזהות שלי בתקופת ההתבגרות. אני רואה בפייסבוק הומואים מאושרים שמנהלים אורח חיים נורמלי, עובדים יוצאים מבלים עם חברים הומואים וסטרייטים והכל טוב. היום אני בן 24, מוקף בחברים סטרייטים שספק יודעים ומחכים שארגיש שלם לספר וספק לא, ולא מכיר הומואים אחרים בכלל. איך ללמוד לקבל את עצמי? זה עניין של קבלה בכלל או סתם חשש מלהיזרק למים? כדאי לצאת עכשיו ולהתמודד או לעבור איזשהו תהליך קודם עם עצמי? מרגיש נחות, בלי ביטחון עצמי ועם תחושה שאני צריך "אישור" כדי להיות הומו.
אני ניפגש עם פסיכולוגית כבר 3 חודשים ולא מרגיש שיפור בתפיסה ובמצב. התסכול הורג אותי בעיקר כי לא מפסיק לחשוב על זה ומנפח את החשיבות של זה. אשמח מאוד לקבל עצות ותגובות ממי שחווה משהו דומה וגם ממי שלא. תודה רבה לכולכם!!!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025