אני עם דיכאון קליני רציני כבר מאז שאני זוכרת את עצמי,מאובחנת ועוברת מפסיכיאטר לפסיכולוג לעובדת סוציאלית למטפלת לאשפוזים ומסגרות של חינוך מיוחד כבר מאז שנכנסתי לכיתה א בערך,
והכל מרגיש לי כמו סיוט אחד גדול שלא נגמר וגם לא יגמר,
אף אחד מעולם לא האמין לי או הבין איך אחת כמוני במצב כזה בגלל שמבחוץ הכל אצלי נראה להם מקסים,
הם לא מבינים שזה כמו מחלה
שאני לא שולטת בזה וכלום לא יעזור
אני באמת מנסה,אני מנסה כל כך הרבה ונופלת כל פעם מחדש,מותשת,מרוקנת מכוחות נפשית ופיזית.
ההורים שלי,המשפחה שלי בכללי מעולם לא הראו הבנה כלפי או התחשבות במצב שלי..
לפעמים אני כל כך מתוסכלת ולא יודעת איך להוציא את כל התסכול אז אני אומרת בבית שוב ושוב שאני רוצה להתאב* (לא באמת יש לי כוונות או אומץ לעשות משהו,זו רק דרך שלי להוציא את התסכול)
כשאבא שלי בבית הוא ישר אומר לי באדישות
משהו בסגנון ״אז תתאב*י כבר״ למה את מחכה?״ אנחנו רוצים את החדר שלך״ אף אחד לא אומר לך לא להתאב*״
הוא לא ציני,אני באמת מאמינה שהוא לא ציני..לפי איך שאני מכירה אותו,בן אדם קר וחסר רגשות,עם הרבה שנאה..
והוא חוזר על זה כל פעם,כאילו הוא רק כבר מחכה שאני אמות,זה הדבר הכי כואב בעולם בשבילי לשמוע את זה כל פעם מחדש במצב הכי רגיש שלי מאבא שלי,זה שאמור להגן עלי ולדאוג לי,אני יודעת שאני אכזבה גמורה בשבילו ובשביל כל המשפחה שלי והחברים והאנושות כולה בכללי,אבל אני לא מסוגלת להרים את עצמי כרגע ולפעמים נראה שלעולם לא אצליח.
כלום לא מעניין אותי יותר...אני אבודה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025