רוצה לברוח מהבית אני לא יודעת מה לעשות

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר אני לא יכולה יותר להשאר בבית אני מרגישה שאין לי משפחה כמו שלכולם יש אני לא יודעת איך לכתוב את מה שאני מרגישה אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד ואני כבל לא יכולה להכיל את זה מגיל קטן אבא שלי אלים אם אני לא רוצה לעשות משהו שהוא אומר ישר הוא פונה לידיים וזה משפיל וכל כך בא לי להחזיר לו אבל מפחדת שזה יהיה גרוע יותר אמא שלי שונאת אותי כל דבר קטן היא שמאשימה אותי ואומרת שהיא מבואסת שאני המשפחה שלה ושיש לה רק את אח שלי וזה מעליב לדעת שאמר שלך לא רוצה אותך כל הזמן היא אומרת לי שאני אפס מאופס ושלא יצא ממני כלום והיא קוראת לי כלבה מסריחה וכל מיני דברים שבשלב מסויים אני כבר לא יכול לשמוע אותה יותר אני כל כל מתעצבנת שאני עונה לה ואני אחר״כ מרגישה חרא עם עצמי שזה מה שאני אומרת לאמא שלי אבל כשזה שוב קורה אני מבינה למה אני עושה את הדברים האלו. אני מרגישה שנהרסה לי הילדות שאין לי תמימות כמו שיש לילדים אחרים לדוגמא אני בפלאפון ואבא שלי אומר לי לבוא לשולחן שבת והזמן שלקח לי לעשות את זה לא התאים לו אז הוא פשוט לקח את הפלאפון שלי וזרק אותו על הרצפה כאילו שזה חרא והוא לא מעריך את זה שאני עבדתי הרבה בשביל לקנות את זה וזה פשוט לא מעניין אותו אז אמרתי לו שאם זה נשבר הוא משלם את זה ואז הוא אמר לי תסתמי צפה או שאני ישבור את זה או את הפה שלך ושתקתי כי אני מפחדת שהוא באמת יעשה את פעם כבר עניתי לו נראה אותך מרביץ לי והוא הרביץ לי מול אנשים וזה היה כזה מגעיל שאמא שלי מסתכלת והיא לא מגנה עליי. אח שלי רואה שאני עצבנית וצוחק אני כבר לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזוב את הבית אבל אני לא רוצה לעזוב את הבית ספר שלי את החברים שלי את הסביבה שאני גרה בה ולעבור לפנמיה לפנות ליועצת לא עוזר ולא בא לי שתהיה כזאת דרמה סביבי ויחשבו עליי כל מיני דברים. אני באמת לא חושבת שאני ילדה רעה אני עוזרת כל הזמן בבית ומביאה את אח שלי כל יום מהמועדונית ודואגת לו עד שהם חוזרים ואני מרגישה שהם בכלל לא מעריכים את זה שאני עוזרת להם ולוקחת אותו לחוגים ואפילו בחופש הגדול הם בקשו ממני ועשיתי את זה למרות שלא רציתי גם לי יש חברים וזה מונע ממני הרבה דברים והם פשוט לא מעריכים את זה. אני לא יודעת למי לפנות אני מרגישה שאני מתחילה להשתגע ולא בא לי להיות משוגעת. סליחה על החפירה..