על סף תיסכול - לא מוציאים אותי לפיקוד, התלבטויות בקשר לשנה שנותרה בצבא

היי, אני עוד כחודש אני נוגעת בקיר, 11 חודשים בצבא ו8 מתוכם במשמרות על תצפית. מרגישה מתוסכלת מאחר ולא הוציאו אותי לפיקוד - סיפור ארוך אבל בתמצית הסיבה היא מערכתית ולא חוסר התאמה או משהו מהותי לגביי היכולות שלי...

יש הרבה מאוד תפקידים של בנות שיש אופציה לגוון את השירות, אחרי שנה או תקופה מסוימת לעבור לעשות לתפקיד נוסף. באופן די מאכזב בתפקיד שלי זה או פיקוד (להיות מכית בהכשרות/ לפקד בחמל מבצעי על תצפיתניות) או להישאר במקום בו את משרתת כתצפיתנית לשארית השירות. יש בנות שמתעקשות לצאת להיות במפקדה/ אפסאנות אבל זה לא הכיוון שלי.

באתי לתפקיד הזה בראש מאוד פתוח, אחרי שעשיתי מכינה קדם צבאית. היה לי לפני הגיוס תפקיד ביחידה מיוחדת וברגע האחרון הודיעו לי שיש בעיה עם התקנים, הוציאו אותי לכלל צהלי ומבלי יכולת לבקש תפקיד אחר זה היה השיבוץ. אני באמת שמחה על כל מה שעברתי וחוויתי, זה באמת תפקיד חשוב עם אווירה וחוויה צבאית אחרת אבל אין ספק שהוא שוחק. אני אמנם לא הרגשתי שאני בורחת מהמקום או מהתצפית, אבל אני כן מיציתי והרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את עצמי עושה את זה שנתיים...גם להיות מפקדת יכול להיות שוחק, אבל זה פשוט תפקיד אחר עם התעסקות אחרת ועם קורס שמגוון קצת את השירות. אני אהיה כנה, אני במצב לא טוב. קשה לי מבחינה חברתית אבל יותר מכל הגעתי למצב שעם כמה שהתפקיד חשוב בעיניי אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לשבת משמרות. במשמרות עצמן כבר פיזית יש לי דלקת כרונית בגב, הרבה רעש בחמל וכאבי ראש מהמסך. תוסיפו לזה קשיים חברתיים וחלומות בלילה שלא עוברים (בד״כ של דברים שקרו בגזרה/ בדיוניים שיקרו/ שלי עולה משפט ומסבירה מה קרה). החזקתי את עצמי בתקופה לפני שיצאתי לפיקוד כ״פוש אחרון״, לא מתוך הבנה שהכל ייפתר ויהיה קל אחרי שאצא לקורס בדרך פלא, אבל זה כן דבר (וגם הסגל שלי העיד על זה) שמאוד התאים והיה בול בזמן הנכון עבורי. עכשיו זו דלת שנסגרה וכן, מאוד שבר אותי לחשוב שגם לא אעשה תפקיד נוסף וגם אשב משמרות שנה נוספת, שזה אפילו יותר מהזמן שישבתי עד עכשיו ואני כבר שחוקה.

בכל הנוגע לפיקוד, אני לא לוקחת את כל זה באופן אישי, אני מבינה שאני אחת מתוך מערכת ענקית ומסובכת, אבל אני כן מאוד מאוכזבת. קשה לי מאוד לשבת משמרות לא רק מהסיבות שציינתי אלא גם בהרגשת הפיספוס וההרגשה שיש מפקדות כל כך בלאי (צריך המון מפקדות בתפקיד שלנו) ואני, שיש לי דברים לחזק אבל בגדול יודעת לעבוד עם אנשים ויצירתית ועם מוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי. יש יתרונות להישאר חפשית, אבל הם בעיקר ת״ש ויציאות יותר טובות ואלה לא הדברים שעיקריים אצלי.

ועכשיו לחלק המעשי שבהתבלטות שלי - אני לא מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים ולהאשים את כולם ב״חוסר הצלחה״ שלי בתוך המערכת... גם על פיקוד נלחמתי ואני יודעת שעשיתי כל מה שאני יכולה. יש לי אפשרות להתעקש (שמעתי על בנות שעשו זאת) ויצאו לקורס חובשות או לקורס חובשות קרביות. אני חושבת שאלך על זה בכל הכוח, מאחר ויש לי גם פרוטקציות בחיל רפואה. אני כותבת פה למקרה שיש איזו תצפיתנית שעשתה את זה ויודעת מה הפרוצדורה של לצאת מהגדוד ולקדם את זה (אני באיו״ש 636). אם כל זה לא יעבוד חשבתי אולי לבקש לעבור לחמל קטן יותר מזה שאני נמצאת בו, עם פחות רעש ודרמות אבל אני לא יודעת אם זה פתרון טוב (הימור גדול וגם המשמרות הן אותן משמרות)

מעבר לזה התלבטות נוספת היא האם לבקש קב״ן. בכל אופן נראה לי יעזור לי להתייעץ עם מישהו לגביי העניין וגם בנוגע לחלומות... השאלה היא גם אם המלצה שלו יכולה לקדם את זה שאצא לתפקיד אחר ואולי לדחוף את המ״פ שלי לתת לי הקצאה לקורס, או שקב״ן לא יסתמן בעין טובה. באופן כללי קב״ן לא בקשה פופלרית פה ובנות די צוחקות על זה, כמובן שזו לא התפיסה שלי בקשר לקבן בתור אחת שהייתה בטיפול פסיכולגי כמה חודשים בעבר. השאלה אם גם להם זה יסתמן שאם ביקשתי קבן זה בניסיון ל׳ברוח׳ מהתפקיד....

בכל אופן, מה לעשות? לבקש קב״ן? מישהו מכיר דרכים לקדם את עניין החובשות? טיפים בכללי להמשך השירות?