נפרדנו כי הוא בגד בי, חזרנו- ועדיין, אני חושבת כל יום על הבגידה הזו. מה עושים?

היי שלום, אני וחבר שלי היינו ביחד שנתיים - קשר מדהים, מלא אהבה, באמת לא היה לי דבר רע אחד להגיד על הקשר. לאחר שנתיים הוא עבר לעבוד בחו״ל והחלטנו ששומרים על הקשר. הוא בא לבקר אותי פה, אני טסתי לבקר אותו שם. היינו מדברים כל יום, אוהבים, מתגעגעים. הייתה לי שם גם הצעת עבודה ותכננו שאצטרף אליו. באחד מהביקורים שלו בארץ הצצתי לו בטלפון וגיליתי תמונות ושיחות בוואטסאפ עם בחורה משם - ממש כאילו היא חברה שלו. תמונות שלהם מתנשקים, הודעות אוהבות... הכל. נשברתי לרסיסים. דיברנו על זה. הוא סיפר שזה ״כלום״, ״לא מה שאת חושבת״. ממש שיקר לי בפנים. אחרי כמה זמן אפילו גיליתי שהוא טס איתה לחופשה בזמן שדיברנו בחופשה הזאת והוא אמר לי שהוא עם חבר... כמובן שנפרדנו. והאמת, שהוא אפילו לא ניסה להילחם עליי. פשוט אמר שאני עוד צעירה, שהוא לא רוצה לעצור לי את החיים בזה שאני אעבור איתו לשם, ומעדיף שכל אחד ימשיך הלאה. במשך יותר מחצי שנה הייתי מרוסקת... בוכה כל יום, לא אוכלת, הגעתי למצב גופני ונפשי קשה. החלק היותר גרוע, הוא שהוא לא נתן לי באמת להמשיך הלאה, הוא כל הזמן דיבר איתי שביום שהוא יחזור לארץ נחזור, ואני כמו מטומטמת מאוהבת זרמתי איתו כי כל כך אהבתי אותו. אחרי הרבה שיחות עם אנשים טובים, הגיע הרגע שחזרתי לעצמי, הבנתי שאני באמת שווה הרבה ושהוא פשוט לא שווה את העצב שלי. עברו החודשים מבלי שדיברנו (במהלכם אני מבינה שהוא איתה בזוגיות רצינית כבר כמעט שנה, תודות לפייסבוק וחבריו) והנה כחלק מהעבודה שלי בארץ רצה הגורל והייתי צריכה לטוס לארץ מגוריו ושם נפגשנו. הפתעת חיי. הבחור התנהג כאילו מעולם לא נפרדנו. הלכנו יחד עם הקולגה שלי לעבודה לאכול ארוחת ערב, והוא לא הפסיק לחבק ולנשק אותי. להגיד כמה שהוא התגעגע. לא הבנתי מאיפה זה בא! אחרי שחזרתי לארץ דיברנו, הוא סיפר לי שהם נפרדו, שהוא הבין שהוא התנהג כמו ילד קטן שרק רוצה לטרוף את העולם ולא יודע באמת מה טוב לו. כמובן שבהתחלה היה לי קשה מאוד להבין. אבל העניין נמשך לשיחות ארוכות יותר ויותר. הוא פתאום היה נשמע בוגר, אמיתי, כן. הוא חזר לארץ וחזרנו להיפגש. מפה לשם, חזרנו להיות ביחד. להגיד את האמת? אני מאמינה לו שהוא לא יעשה לי את זה יותר בחיים ושהוא מצטער. א ב ל - עברה שנה (הכי מדהימה בחיי) במהלכה האהבה בינינו רק גדלה והתעצמה! הוא מתנהג אליי מ ד ה י ם. עושה הכל שיהיה לי טוב ואני אהיה מאושרת. הוא כבר ממש חלק מהמשפחה שלי ואני שלו. דואג כל בוקר להזכיר כמה שאני האחת שלו וכמה שהוא אוהב אותי. אפילו עשינו ביחד טיול של שלושה חודשים במרכז אמריקה שרק הוכיח לי כמה אני באמת יכולה לסמוך עליו, וכמה הוא בוגר פי אלף מהבחור שהכרתי לפני שנתיים. הוא עושה אותי מאושרת, באמת. והנה האבל - איכשהו, אין יום שלא עובר ואני לא חושבת על הבחורה הזו, על מה שהוא עשה לי, על מה זה אומר עליו ועל כמה שהוא פגע בי.
לפעמים יש לי נקודות שאני נזכרת באותו יום שהחזקתי את הטלפון שלו וראיתי את התמונות האלה ופשוט פורצת בבכי. ואני אומרת מה... כל החיים אני אחיה עם המטען הזה עליי? עם הידיעה שהבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם הוא גם זה שהכי פגע בי בעולם? איך שוכחים??
אני לא רוצה יותר לדבר איתו על זה כי כבר דיברנו על זה כל כך הרבה שהוא כבר לא יודע מה להגיד מעבר לזה שהוא לא חושב על זה בכלל ואני סתם מסרבת להתקדם.
חייבת עצות אני אבודה - להשלים עם העבודה? חושבים שהזמן יעשה את שלו? לדבר איתו שוב?
תודה לכל מי ששרד וקרא עד לפה. אני מעריכה את זה❤️