נשואים כשנה, לפני החתונה התעוררו בעיות שנמשכות עד היום. התנפץ לי כל מה שחשבתי

עכשיו ארחיב בפרטים. ותודה למי שיגיב.
אנחנו נשואים כמעט שנה, נמצאים ביחד שנתיים וחצי סך הכל. אני בת 31, הוא גדול ממני בכמה שנים.
לשנינו זו הזוגיות המשמעותית והרצינית ביותר.
בהתחלה היה חיבור טוב. התקשורת היתה טובה ויצאנו לא מעט. אחרי חדשיים עברנו לגור יחד.
לדעתי אחרי חצי שנה מתחילת הקשר החלו כל מיני ויכוחים, אך לא ייחסתי לכך חשיבות, הרי זוגות מתווכחים.
בשלב כלשהו שמתי לב שאנחנו רבים ממש הרבה, על בסיס יומיומי, גם על דברים קטנים (כמו קניות, ניקיונות וכד'). אך בעיקר הרגשתי שאני נפגעת.
הרגשתי שהמריבות הפכו להיות הבסיס המרכזי לזוגיות שלנו. גם כשהוא הציע לי נישואים היינו אחרי ריב, ולכן לא הבנתי למה הוא מציע לי כשאני עצבנית.
הוא מצידו לא רואה בכך ריבים, אלא אומר שאנחנו מתווכחים. מבחינתי זה הרבה מעבר לויכוח.
הוא למשל יכול לא להסכים איתי על משהו (אפילו סתם משהו, שקשור לפוליטיקה, או לגישה כלכלית מסוימת) ולהתפרץ עליי בטונים גבוהים שאני טיפשה ולא מבינה כלום. (בהתחלה הייתי בוכה ומבקשת שלא יקרא לי ככה כי זה פוגע בי, ובהמשך באמת התערער לי הביטחון שאולי באמת אני אומרת דברים טפשיים, לאט לאט הבנתי שאני לא. וגם אם אמרתי משהו שנראה לו מטופש - הוא לא אמור להגיב ככה).
בהמשך שמתי לה שהוא מאוד ביקורתי, גם כלפיי וגם כלפיי אחרים, אבל להם הוא לא מעיר. שמתי לב שהוא מעיר או מעליב את מי שקרוב אליו, כמוני, או כמו ההורים שלו. (שגם עליהם היו לו התפרצויות בצורת קללות והעלבות)
חשוב לי לציין שאין לו בבית דוגמא לזוגיות טובה. הוריו רבים הרבה ולא נראה שיש בניהם הרמוניה זוגית. פעמים רבות רואים חוסר כבוד של אבא שלו לאמא שלו וגם הוא יכול להעליב אותה.. בגלל זה, כשראיתי שהוא מתנהג בצורה דומה, חשבתי שזה מה שהוא מכיר ושנוכל לשנות את זה ביחד. היום אני ממש לא בטוחה שזה אפשרי.
ההתנהגות שלו מאוד ילדותית. הוא מסוגל לעשות קולות כאילו מצחיקים, ולהעיר לי כל מיני הערות, כאילו מצחיקות. אני מודה שבהתחלה הייתי קצת מגחכת, כי זה היה נראה כמו בדיחה. כשהדברים המשיכו לחזור על עצמם והריבים המשיכו להתעצם, הבנתי שהבדיחה היא על חשבוני (היה יכול להעיר לי על המראה החיצוני שלי, להגיד דברים לא נכונים עליי, ובגדול - להקטין אותי ולהגדיל אותו. ברור לי היום שזה כדי להרגיש יותר "גבר".)
כבר עזבתי את הבית לכמה ימים ובהמשך לכמה שבועות. בכל פעם שהלכתי הוא לא יצר קשר או הראה סימנים שהוא עושה הכל כדי להחזיר אותי הביתה. בפעם הראשונה שעזבתי התניתי את חזרתי בכך שנלך לטיפול זוגי. (זה נושא שהעליתי בעבר, אך הוא אף פעם לא הסכים ללכת).
הוא הסכים שנלך לפגישה אחת ונראה בהמשך. הלכנו למישהי שקיבלתי עליה המלצות טובות. עשינו מספר בודד של פגישות היכרות (בהן לא הספקנו להגיע לבעיות כמובן), והיא המליצה להמשיך בפגישות. הוא אמר שצריך לחשוב על כך ואחר כך בחר לא להמשיך. אני המשכתי ללכת אליה לבד, כדי להתחזק לבד ולהתרכז בעצמי (כך היא ייעצה לי).
אחרי מספר חדשים שוב היה ריב גדול, במהלכו הוא הקטין אותי והעביר עליי ביקורת ושוב עזבתי את הבית. ושוב הוא לא הראה סימנים ולא יצר עימי קשר (עד שאימו דיברה איתו, לאחר ששיתפתי אותה במה שקורה. היא לטענתה טענה שהייתי צריכה לשתף אותה מזמן והיא היתה משפיעה עליו. לא התחברתי לאמירה שלה כיוון שאני לא בטוחה עד כמה לערב את החמה כל הזמן בריא לקשר..)
שוב כשניפגשנו אמרתי לו שמבחינתי זה או שהוא ילך לטיפול לבד/ טיפול זוגי, או שאנחנו מתגרשים. הוא אמר שקשה לו עם הרעיון הזה של טיפול ושהוא יכול לטפל בעצמו לבד, ושגם אני צריכה לטפל בעצמי. כשאמרתי לו שבינתיים אני היחידה שהולכת באמת לטיפול הוא אמר שזה לא עוזר לי ולכן הטיפול לא יעיל..
לבסוף הוא הסכים ללכת אליה למפגש כי גם לו יש מה להגיד וגם הוא רוצה להתייעץ איתה על הקשר שלנו, לדבריו. הוא הלך למפגש אחד, ובסופו המטפלת אמרה לו שהיא תמליץ לו על מטפלים אחרים מאחר והיא החלה טיפול אישי איתי וזה לא אתי לטפל בשנינו. הוא לא יצר קשר עם המטפלים שהמליצה לו, ואמר לי שהוא לא מתכוון ללכת. הוא אמר שאולי ילך רק כדי לרצות אותי למספר מפגשים אבל לא מתוך רצון אישי ואמונה שיש על מה לעבוד. אמרתי לו שהוא לא אמור ללכת כדי לצאת לידי חובה ושאם הוא לא עושה זאת מרצונו זה לא יעבוד.
המטפלת אמרה לי שהקשר שלנו הוא קשר בסיכון ויש הרבה נורות אזהרה, ושבגדול היא לא מאמינה שיעשה שינוי כי המוטיבציה שלו מאוד נמוכה, ושיש דברים שהוא לא מעריך אותי בהם, ולא נראה שיש בינינו כבוד אחד לשני.
אני חייבת לציין שגם אני נגררת לריבים איתו (בייחוד בתקופה האחרונה) וגם אני כבר לא מכבדת אותו.
חשוב לי לציין שמבחינה חיצונית, הוא נראה הגבר הכי לא כוחני בעולם, אפילו קצת כפוף וחסר ביטחון. עדין. גם במפגשים עם אחרים (המשפחה שלי לדוגמא) הוא שקט בדרך כלל, וגם עם חברים הוא יודע לרסן את עצמו.
ברור לי שהמצב בעייתי וקשה. עם זאת, אני יודעת שקשה בכל זוגיות, ולכל אחד החבילה שלו. מאוד מפחיד אותי להתגרש, הוא הקשר הכי רציני שלי, ויש לנו לפעמים גם תקופות טובות. עם זאת היום אני קצת יותר חזקה, ולא רואה פרידה כסוף העולם (לפני כן פרידה היתה בשבילי כמו מוות). היום אני יודעת שאני אחיה, ואולי טוב יותר גם אם אהיה גרושה. אך עדיין לא יכולה להיות בטוחה בכך. אף אחד לא מתחתן מתוך מחשבה שזה יסתיים, ועוד כל כך מהר. פשוט התנפץ לי כל מה שחשבתי או ציפיתי לו.
אני אעריך עצה אמיתית אבל תומכת ולא ביקורתית. את זה יש לי כבר בבית.
תודה לכולם.