ההורים אמרו או היא או אנחנו ובחר בהם. לשלוח לו את ההודעה?

אחרי שנה ושמונה של זוגיות רצינו להתחתן. כשהודענו להוריו סירבו לקבל את זה וניסו לגרום לו לותר באלף דרכים שונות (הורים כפייתים, בן בכור, צבא ויש טובות ממני ועוד) בסוף הם ניצחו ובחר בהם. נפרדתי אני ממנו כשהיה כלכך מבולבל שלא יכולתי יותר. והיה יותר שלהם משלי. נלחם בשבועיים הראשונים ומאז לא יצר קשר.

עברו חודשיים. זה רק נהנה קשה יותר מרגע לרגע לשלוח לו את ההודעה?

אם נחזור ההורים שלי יהרגו אותי.

עידו היקר
כמעט חודשיים עברו מאז שנפרנו, האמת בהתחלה היה קל, סוף סוף יכולתי לשים את הפלאפון בצד, להתנתק ממך, להתנתק מהמשפחה שלך, מהמחשבות עלי, מהחוסר ביטחון ופשוט להיות שוב אני אחרי חודש נורא .
ועבר עוד שבוע ועוד שבוע והגעגוע מציף, הזיכרונות עולים, מציפים ושוברים.
ועכשיו כל הודעה מקפיצה לי את הלב ממש כמו לפניי חודשיים. כל איזכור של השם שלך שם לי אבן בגרון. אני מתגעגעת אליך, במלוא הכנות, פשוט מתגעגעת למי שהיית בשבילי, למה שהיה לנו, למילים, מתגעגעת להגיד שוב את צמד המילים "אהוב ליבי" מתגעגעת להבטחות היפות שלך, שתמיד נהיה ביחד, נהיה מאושרים ושלא תהיה מסוגל לאהוב אף אחת אחרת. שנתחתן ושלעולם נתרגש אחד מהשניה.
והנה כמה רוחות סערה, ונשברת, כל כך מהר נשברת, האמת ניב, לא נלחמת, ישר נשברת.
אמרת לי "אור, את לא מבינה כמה ההורים שלי היו חסרים לי, רק עכשיו אני מבין" וההורים שלך אמרו לך תבחר, אור או אנחנו. ובחרת. וככ מהר השתכנעת שאין לנו כלום, ממש כלום.
ולא באת להפרד פנים מול פנים, ולא באת לתת חיבוק אחרון ולבקש סליחה, מכל הלב ולהגיד שבשבילי היית מקריב הכל, אבל לא את אבא ואמא. אחותך שלחה לי הודעה, שהיא כל כך מצטערת שלא היתה שם בשבילי, שרק הפכה את הכל לקשה יותר וכמה שכל זה לא הגיע לי.
היא ריגשה אותי. מאד. הראת לי שגם פה היה אפשר אחרת
ובלילה לפעמים, כשקשה, ואני יושבת ליד הפלאפון וקופצת מכל צליל ואני מנסה לחשוב, רגע באמת, מה אעשה אם תשלח לי הודעה, אתה שהיית האדם הכי קרוב אלי. שלקבל ממך הודעה היה מקפיץ לי את הלב כל פעם מחדש.
אני כלכך מתגעגעת לתחושה הזאת של להיות חלשה ויש מי ששומר, לבכות לך על החולצה ואתה מרגיע ואומר שלא לדאוג השבוע יעבור מהר ושוב נהיה ביחד. ושגם אתה אוהב, בדיוק כמו שאני
אבל האמת, שזה הרבה יותר גדול מזה וגם הרבה פחות רומנטי, בכל החודש האחרון, היית רע אלי, פקפקת בי, נעלבתי, נפגעתי ולא יכולתי לבכות, כי זה היה תורך לבכות. בכית על ההורים, בכית על המשפחה, בכית על הכל ורק עלי לא בכית.
לקחת ממני את החלום הכי גדול שהיה לי אז, עזוב חתונה, עזוב הכל, פשוט להיות איתך ביחד לתמיד. ובקצת פחות מחודש הכל הלך. ובמקום לאהוב, לרחם, ולבקש אלף סליחות בחרת לכעוס ולהפגע שאני לא מספיק רגישה אליך. אני שלא היה לי מספיק כח בשביל להבין כמה רע לי, כמה פגעו בי, שדרכו עלי בכל דרך אפשרית.
בחרת להתנתק ממי שאני, מהרגשות שלי ממי שאתה מכיר, ולראות אותי דרך עינים אחרות, זרות.
לא אומרת שלא היו בעיות בינינו, בטח שהיו, כמה שרבנו, כמה שבכינו אבל גם כמה שחבקנו, ואני באמונה תמימה ואולי ילדותית האמנתי שאני אוהבת אותך מספיק בשביל לעבור את הכל.
אמרת לי פעם שזה לא בושה שאני אוהבת אותך יותר ממה שאתה אותי. זה כן. הייתי מוכנה להקריב בשבילך את הכל. ואתה לא היית מוכן לותר על כלום. תמיד השווצת ביכולת שלך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ותראה מה קרה, היא כבר לא שלמה..
בעזרת ה, מאחלת לי שהבחור שאהיה איתו בסוף ידע לתת לי בחזרה את כל מה שאתן לו, וגם הרבה מעבר.
יגיע האחד שיאהב אותי, יותר מהכל, והפחד הכי גדול שלו לא יהיה לאבד את החברים, את ההורים או את הכדורסל אלא הפחד הגדול שלו יהיה להתעורר בלעדי בבוקר . ואני אתן לו את כולי, כמו שאני יודעת לתת.
שתדע שאהבתי אותך, עד כלות נשמתי, אבל דיי, אני משחררת.
חשוב לי להגיד לך שאני כבר לא חלשה, נכון, קשה לי לפעמים, כמו עכשיו למשל. אבל אני מצליחה, ואמשיך להצליח ואולי גם יום אחד, אני אצליח לראות במישהו את כל מה שראיתי בך.

ואולי אתה כבר לא מרגיש כמוני, ואולי כבר עוברים עליך ימים שאתה לא חושב עלי. ואולי אתה כבר מסתכל על אחרות וזה בסדר.
וזה גם בסדר שאני עדיין לא שם.
אבל יום אחד אהיה שם ואסלח על הכל ואבין שאולי בסך הכל היינו ילדים.

וכולם אומרים לי לא לשלוח את ההודעה, ושזה רק יעשה לי רע.
אולי הם פשוט לא יודעים מה היינו אחד בשביל השניה.