אחרי יעוץ עם קבן הפנו אותי לפסיכיאטר, ואני חוששת

היי,
אני משרתת ביחידה שנקראת ימ״ל 1024 במשרד הבטחון,
זאת יחידה פתוחה, שהחיילות בה נמצאות במשרדים אזרחיים של משרד הבטחון כפקידות.
אני מוצבת במשרד של 3 ממונים אזרחים שכל חייהם היו אנשי צבא. היחס שאני מקבלת מהם הוא משפיל, הם מזלזלים בי, מטילים עליי משימות משפילות ולא פעם ולא פעמיים פשוט צועקים עליי על טעויות שהם עשו ומאשימים אותי.
ניסיתי לדבר עם האחראית עליהם באגף שלנו אבל לא נראה שיש שיפור.
ואני ממש מתקשה עם להעמיד אותם במקום בעצמי כי אני כמו משותקת מולם, הם ממלאים אותי בחרדה רק שהם נכנסים למשרד אפילו.
אני בצבא כבר 10 חודשים ובמשך כל 10 חודשים הללו אני סובלת.
התקפי חרדה, פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, אלו הם דברים שמוכרים לי עוד מלפני הגיוס לצבא.
לפני הגיוס סבלתי מאוד מדכאון ורק לפני הגיוס יצאתי מזה ומאז הגיוס זה חזר.
אני יוצאת כל יום הבייתה אבל התחושה נשארת איתי. שאני אפסית, ושאני שום דבר, אני חושבת על מוות כל הזמן וזה מרגיש כאילו כל יום אני נהרסת ונובלת בגללם.
בנוסף אני גם יושבת לבד במשרד, זתומרת, זה אני והם.
מבחינת היחידה אני נמצאת באחד המשרדים היותר טובים, אני בבסיס מאוד חדש ותנאי השירות שם טובים, בגלל שאני בבסיס מסביב יש חיילים ופעילות וזה לא נטו משרד אזרחי כמו שאר החיילות שזה דבר טוב בעיני.
התחברתי לחברה אחת ואנחנו מדברות לפעמים אבל לא ברמה של ממש תמיכה ועזרה, אלא סתם הפגת שעמום..
אני מאוד בודדה וגם אני לא גרה עם ההורים שלי אז גם הסיטואציה המשפחתית לא פשוטה.
כל החברות שלי נשארו בתל אביב, שעזבתי לפני הגיוס ועברתי לגור בבאר שבע עם אחותי, בגלל שאמא שלי עזבה לגור עם הבן זוג שלה ואני לא רציתי לבוא..
אני כבר מספר חודשים נפגשת עם קב״נית והשיחות איתה לא עזרו ואפילו גרמו לי לטריגרים מאוד קשים.
בפגישה האחרונה הועלה האפשרות של פסיכיאטר צבאי והקב״נית אמרה שהיא בהחלט רואה את הצורך והפנתה אותי.
עכשיו אני פשוט מבולבלת, תחושת ההקלה מהידיעה שיכול להיות שאני מסיימת את השירות שלי ושאין לי עוד שנה בסבל הזה גורמת לי לשכוח את הסבל שאני חוויתי ועוד חווה ואני גם מאוד חוששת מהסיטואציה שזה יגמר בבום, כאילו מאוד מהיר ואני רק אגיע אליו ואז הוא ישחרר אותי, ואז מה קורה עם האנשים האלה במשרד, וכל הדברים? הכל פשוט מסתיים? זה מפחיד אותי.. אשמח לשמוע מכם עצות