איך לקבל את העובדה שאני לא אהיה חלק מהמשפחה שלי?

שלום אנשי אסקפיפול, רציתי להשיג עצות על איך לקבל את העובדה שאני בחיים לא אהיה חלק מהמשפחה שלי, אני יודעת שזאת מחשבה קצת לא-שגרתית, אבל זאת האמת. אני אפרט עלייה קצת, ותודה לכל מי שיתן לי עצה או טיפ, זה ממש יקל עליי (:
אז ככה, בחיים לא הרגשתי חלק מהמשפחה שלי, הם ואני מאוד מאוד שונים, אני לפעמים מנסה לחשוב מה בי יצא לא בסדר שגרם להם לא לקבל אותי..
אני ילדה אחת מבין 3 אחים, והמצב המשפחתי שלנו לא היה ממש טוב, מאז ומתמיד
אבא שלי עזב מסיבות שאני לא אפרט עליהן, ואימא שלי היא המפרנסת העיקרית.
להיות ילדה אחת מבין שלוש בנים היה כבר קשה בשבילי, כי בחיים לא התעניינתי במכוניות או בכדורגל ולא מצאתי תחומי עניין משותפים איתם, שתיים מהם אני חושבת לא ממש אוהבים אותי או מכבדים אותי, נגיד בארוחות שישי לדוגמה, בעבר הם היו צוחקים ויורדים עליי, עד שעכשיו אני לא מוציאה הגה בשביל שהם לא ירדו עליי, שתיהם לא ממש מודל לחיקוי, אין להם עבודה טובה ומכניסה ולימודים לא ממש עניינו אותם כשהם היו בגילי, וזה עוד הבדל ממש מהותי בינינו.
מאז שאני קטנה, ראיתי איך כל המצב הכלכלי מתנהל בבית והגעתי למסקנה שאין סיכוי שאני אהיה כמוהם, שאני לא אסיים את החודש או שלא יהיה לילדים שלי כסף לקנות בגדים, ומאז אני לומדת ממש ממש קשה בשביל ההישגים שלי, אני בכיתה י״א ואני מגבירה מקצוע מדעי ואני פשוט חורשת את עצמי בשביל להצליח בבגרויות, והם פשוט לא קולטים את זה וקוראים לי עצלנית, מתי שאין לי זמן ללכת ולעשות את מה שהם רוצים (ואני מדגישה רוצים), הם לא מבקשים או נותנים כסף (נגיד ללכת לקנות לחם) ובסוף מאשימים אותי.
אימא שלי ואחי הגדול, שניהם נחשבים לאדישים, אבל אימא שלי המון פעמים (מבחינתי לפחות) משפילה אותי, אומרת כל מיני דברים פוגעים.. אני גם חושבת שחברות של אחים שלי לא ממש מחבבות אותי..
אולי אני עושה משהו לא בסדר, אבל אני חושבת שהאשמה היא גם בגללם, עם חברות שלי אני צוחקת ונהנת, אבל עם המשפחה שלי (וגם המשפחה המורחבת), אני לא אומרת שום דבר בשביל שאף אחד מהם לא ירד או יפגע בי (אני גם בן אדם מאוד רגשי ואמוציונלי בנפש), ותמיד מתי שהם למטה וצוחקים, זה בדיוק מתי שאני יודעת שבחיים אני לא אהיה חלק מהם..
ואני יודעת שכמה מכם ינסו לשכנע אותי אחרת ולהגיד ״תרדי ותצחקי איתם״ או ״תנסי לדבר איתם״, זה לא יעבוד, המשפחה שלי הם לא אנשים שאפשר לדבר איתם בפתיחות, וגם אם אני אנסה לצחוק איתם, הם סתם יראו אותי כילדה קטנה, הם מכירים גם הרבה אנשים והם מאוד חברותיים, ואני לא ממש פופולרית וילדה שיוצאת הרבה, מה שעוד יותר מבדיל אותי מהם..
אני עדיין מנסה לקבל את זה, זה פשוט קצת קשה לחשוב שנולדתי לא בסדר..
גם אם אין לכם עצות, זאת הייתה סוג של פריקה, תודה למי שקרא ותודה למי שיוסיף עצה (: