כבר תקופה די ארוכה שאני עם חיוך מזויף מרוח על הפנים.. אני תמיד החברה שמקשיבה ועוזרת כשצריך, תמיד זו שמייעצת ונותנת את העצות הכי טובות באהבה רבה.
אבל אין לי למי לפרוק את שעל הלב/ראש שלי.. אני מרגישה שאם אני אספר לחברים/משפחה את מה שאני מרגישה ועוברת, או שישפטו אותי או שאני ארגיש סתם חופרת..
אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר, פשוט לא טוב לי, לא בעבודה, לא בחיי חברה, לא בחיי האהבה לא בשום מקום...
לפעמים בא לי לדבר עם בן אדם זר, סתם ככה, כי אין לו או לי שום אינטרס מלבד לפרוק אחד לשניה... אשמח לתגובות מעוררות מוטיבציה, כנראה שזה מה שהלב צריך..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות