חרדה חברתית הורסת לי את החיים, אני בוכה על זה שקשה לי במשרה המלאה הראשונה שלי

שלום לכולם.

אני בן 28, תכלס הרבה יותר קרוב כבר ל29. אין לי בעיה של מראה ואני אפילו נראה טוב, אני גר בתל אביב באזור טוב, יש לי אוטו, יש לי משפחה שלא חסר לה, יש לי הרבה חברים ועל פניו הכל אחלה.
לפני בערך 4 חודשים סיימתי תואר ראשון במקצוע שנותן כרטיס כניסה לעולם ההייטק במקום נחשב בתעשייה. לפני בערך חודש אחרי 3 וחצי חודשים של חיפושים ואחרי שנים של משרות סטודנט סוף סוף מצאתי עבודה במשרה מלאה בחברת הייטק צעירה ומצליחה בתפקיד שרציתי.

העניין הוא שאני פשוט סובל. אני סובל מבחינה נפשית. מבחינה חומרית, לא חסר לי כלום, אבל מבפנים אני פשוט סובל. אני בן אדם מאוד חרדתי, עם דגש על חרדה חברתית. אומנם חרדה חברתית לא קיצונית כי יש לי חיי חברה, אבל החרדה קיימת ובאה לידי ביטוי במיוחד בסיטואציות כמו עבודה, בעיקר עבודה חדשה, ובעיקר עבודה כמו זו, שבנוסף לצד הטכני יש גם מגע עם לקוחות, ובעיקר כשכל שאר האנשים בחברה הם אנשים אנרגטיים וחברותיים ואני מרגיש לידם כמו איזה חייזר.

למי שלא ממש יודע מה זה אומר לחיות עם חרדה חברתית, זה אומר שמהרגע שאני מגיע לעבודה ואפילו כבר בדרך אליה, אני כבר מתחיל לחשוש מהמפגש שלי עם מישהו מהאנשים בחברה. אני מפחד שאותו אדם ישפוט אותי לרעה ויחשוב עליי דברים שליליים, ואני תמיד אמצא סיבה טובה למה "מגיע" לי שיחשבו עליי את הדברים השליליים האלה. וזה לא משהו שקורה פעם בכמה זמן כמו אצל רוב האנשים ואז חולף, אצל מי שסובל מחרדה חברתית זו צורת החשיבה באופן די קבוע.

המשרד שלנו הוא open space, זאת אומרת שאין מחיצות ואין חדרים, כולם כולל כל המחלקות יושבים בחלל פתוח, זאת אומרת שבאופן תמידי יושבים ועוברים לידי אנשים. במשך כל יום העבודה אני יושב מול המחשב ועובד במתח בלתי פוסק, כל הזמן מחפש "סכנות" ומנסה להמנע מיצירת קשר עין על ידי זה שאני משחרק אותה עסוק ומתכנן מה לעשות אם מישהו במקרה יפנה אליי, איך להגיב כדי לצאת בסדר וכדי שלא יחשבו עליי שאני מוזר או דפוק ואיך לא יחשבו עליי דברים שליליים. אני כל הזמן עם פרצוף רציני ומפוחד וקשה לי לחשוב בהגיון.

איתי ביחד התחיל לעבוד עוד מישהו באותו התפקיד, רק שהוא בן אדם דברן וחייכן שהדברים האלה באים לו בקלות, ואני מרגיש איך כולם מתחברים אליו בקלות ומסתחבקים איתו בזמן שאני יושב עם החרדה שלי ואני לפעמים פשוט מקנא בו. הוא אחלה של בן אדם וכמו כולם גם אני אוהב אותו, אבל מה לעשות אני לא יכול לשקר, זה צובט בלב וגורם לי להרגיש שכולם מעדיפים אותו עליי. אני תמיד מרגיש שעליי מסתכלים ואומרים: "יא אללה, איך הביאו לנו את המעפן המוזר הזה שנראה כאילו הוא הולך לרצוח את כולנו לא רוצה לדבר איתנו". למרות שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם (לדבר לא לרצוח), החרדה פשוט משתקת אותי.

בסופו של דבר בכל מקום שהייתי הצלחתי להפתח אבל לקח לי המון המון המון זמן, יותר זמן מרוב האנשים שאני מכיר. אני מפחד שלמרות שמקצועית אני עושה עבודה טובה וקיבלתי פידבקים חיוביים על זה, יחליטו שאני לא מתאים לתרבות הארגונית כי זה משהו שכן אמרו לי שחשוב להם בשלבים לפני שהתקבלתי, ויחליטו לפטר אותי בגלל זה. הקטע בחברה הזאת הוא לגייס אנשים שבנוסף לרמה מקצועית גבוהה הם גם אנשים חברותיים, וכנראה שבראיונות הצלחתי "לעבוד עליהם" איכשהו.

החרדיות הזאת מפריעה לי גם בהרבה תחומים אחרים בחיים, כמו מציאת זוגיות למשל. כל דייט שאני יוצא אליו מרגיש כמו יציאה למלחמה, קשה לי לתאר לכם במילים כמה זה קשה לי. אם לאנשים לא חרדתיים זה קשה, תחשבו מה זה לאחד כמוני. הסיבה היחידה שהייתה לי עד לפני בערך שנתיים חברה הרבה זמן הייתה שהיא זאת שהתחילה איתי ושבאופן נדיר, בדייטים שלנו היא קיבלה אותי איך שאני ולא חתכה למרות שלקח לי זמן להיפתח ולהעיז לנשק אותה וכו'.

היום הרוב המכריע של הדייטים שלי נגמרים במפח נפש מבחינתי, כולל אחד שהיה לפני בערך שבועיים וחצי עם מישהי שממש רציתי והוריד אותי לקרשים אחרי שהיא אמרה לי שהיא לא רוצה להמשיך לצאת, מישהי שממש רציתי אבל גם איתה הצלחתי לפקשש. ואני יודע שלא תמיד אני האשם, אבל במקרה הזה הרגשתי את החרדה בדייט וידעתי שגם היא מרגישה.

בקיצור, אני אפילו לא יודע למה אני כותב את זה. נראה לי שמעבר לזה שאני מרגיש שאני חייב להוציא את זה אחרי שאני ימים שלמים משאיר בבטן את מה שעובר עליי בעבודה, זה גם בגלל שכל החיים שלי הייתי חרדתי, ותמיד חשבתי שמתישהו יהיה בסדר. אבל הנה בלי ששמתי לב, הילד עוד מעט בן 30, עדיין חרדתי בטירוף, עדיין לא מצליח להיות רגוע ליד בחורות בזמן שרוב החברים כבר התחתנו, עדיין מפחד מאנשים. ואני כבר כמה שנים הולך און אנד אוף לפסיכולוגית שעזרה לי הרבה אבל זה לא קסם. אני חושב להתחיל לנסות ואליום. או איזשהו כדור נוגד חרדה אחר.

בזמן שכל החברים כבר עובדים בעבודות של גדולים, אני בוכה על זה שקשה לי במשרה המלאה הראשונה שלי. אבל אני נשבע שזה לא מתוך פינוק. אין לי שום בעיה לעבוד. אני מגיל 16 עובד. ומגיל 16 ועד היום אני סובל בהמון רגעים מבפנים.

מקווה שהבנתם אותי ושקראתם את החפירה. אם למישהו יש מה להגיד, אני אשמח. תודה רבה.