כן. החיים הם לא טלנובלה.
חבר שלי ואני יחד שמונה חודשים, שנינו בני 27. הוא החבר הכי טוב שלי, נראה מעולה, פרטנר תומך, מפרגן, כריזמטי. וכך גם אני כלפיו. אני נמשכת אליו והסקס טוב. אנחנו לא גרים יחד אלא בדירות שותפים.
העניין הוא שהוא הגיע לחיי אחרי שהנפש שלי כבר נשרטה מבחורים רעים שתמיד השאירו אצלי סף ריגוש גבוה, אני מניחה שזה כי לא היו באמת מושגים. אני מאוד מודעת לעצמי וחושבת שחלק מהריגוש והאידאליזציה שעשיתי להם, היה כי הם לא באמת היו שם. התאהבתי בדמות שיצרתי לעצמי..
אי אפשר למחוק את העבר וחבר שלי נלחם עליי זמן לא מועט. לקח לי הרבה זמן לסמוך ולהיקשר מחדש. אני באמת אוהבת אותו, מעריכה אותו. הוא יהיה אבא מצויין. אני יודעת שבקרוב הוא הולך להציע לי, ורואה אותי באישה של חייו. אבל משהו בי פשוט מפחד. מפחד כי לא הרגשתי איתו את הריגוש והסערה שבקשרים הלא בריאים. יש ביננו אהבה מאוד יציבה עם רגש ביטחון נעים. אבל אין זיקוקים וטירוף חושים. אני לא מתגעגעת אליו, אלא פשוט יודעת שהוא שם בשבילי.
הוא מצידו מאוהב ואוהב אותי כאחד. )לא בקטע תלותי)
לדעתכם הרגש מספיק להתחתן? כי השכל מהרגע הראשון אמר שכן. אבל הרגש שלי אליו הוא לא התאהבות אלא אהבה.
תודה רבה על העצות!
שיראל
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025