הבחור שאיתי הוא אחד הרעים, העצבניים ובכל זאת אני רוצה אותו... למה לעזאזל?

שלום לכולם, אני אסביר את המצב שלי..
אני בקשר עם בחור בן 23.. שבהתחלה שהכרנו היה בינינו חיבור כלכך טוב, צחוקים... אנחנו באותו ראש יש על מה לדבר ובעצם כל זה גרם לכך שנפוך להיות זוג.. כי למה לא בעצם אם הכל טוב? בשיחות שלנו עוד לפני שהיינו זוג הוא היה אומר לי כמה הוא עצבני וחסר סבלנות ופעם אחת התאהב אז הוא לא הכי "יאהב" אותי בחודשים הראשונים.. יעני יקח לו כמה חודשים.. אם בכלל.
לא יודעת למה.. אבל בכל זאת קיבלתי את זה ונכנסתי איתו לקשר.
מפה לשם הכל טוב עדיין אותו חיבור וזה אבל... בגלל שהפכנו להיות חברים עכשיו יש על מה לריב. והריבים איתו פשוט מפגרים באמא. זה על שטויות.. שהוא התעצבן לפני שהוא הבין מה קרה ואז כשאני מסבירה לו הוא מבין שעשה טעות אבל לא יתנצל . מבחינתו הוא לא מכיר את המילה סליחה.. זה סינית אצלו ככה הוא אמר. פעם אחת גם יצא מצב שהוא פגע בי ואמר בגלל שאני מסתובבת עם שרמוטה (היא הכי לא אבל ככה הוא רואה אותה) אז מסתבר שגם אני כזאת - "ספר לי מי חברך אספר לך מי אתה" . והתחלתי לצאת עליו שלא יעז להגיד את זה אפילו בצחוק לא היא ובטח שלא אני שרמוטות ואיך הוא מעז לדבר ככה אל חברה שלו,.. והוא המשיך ולמרות שאמרתי לו שנפגעת הוא אומר "בסדר תתגברי" אחרי שניתקתי לו ורבנו הוא לא אמר סליחה אלא אמר "אני עצבני אז זה העצבים שלי דיברו לא אני.." (טוב אחי).
עכשיו אני יכולה לספר על אלף ואחת דברים שהוא מתעצבן עלייהם על שטויות וגם כשהוא טועה הוא לא יודע לבקש סליחה אלא ההפך, הוא גורם לכך שזה יראה כאילו אני אשמה. וישלח מלא פעמים שהוא אומר "ככה אני, זה מה יש.. אנלא אשתנה" בקשר הזה אני אמורה להיות "הסמרטוט" בעצם.. כי אם לא זה היה יכול להיגמר ביומיים הראשונים בגלל האגו המגעיל וההזוי שלו!
מצד שני.. ישלו צדדים טובים.. הוא יודע לצחוק, כיף לדבר איתו, הוא שאפתן... הוא רוצה להיות משהו בחיים האלה.. לעבוד ולהרוויח טוב ולא סתם, הסקס מעולה, הוא לא יעז לבגוד בי כי זה עניין של כבוד לבחורה שלו וכבוד לעצמו. הוא כנה.. (יותר מידי אפילו) הוא חתיך, גבר, צ'ארמר בקיצור.
הבעיה שלי היא... שאני די רוצה אותו ודי מוכנה "לסבול" את ההתנהגות שלו וכל ריב לשתוק ולנסות לפתור הכל (ותאמינו לי שעם גברים אחרים לא הייתי מוכנה להשאר כבר היו לי כאלה שלא נשארתי איתם דקה אחרי יחס מסריח..) ולהמשיך להיות איתו בידיעה שזה... בקטע של לשרוד איתו, וכל יום שעובר אני צריכה להגיד תודה שלא נפרדנו מעצבים שלו,.. שהוא יורה ויורה דברים בלי רגש בלי להבין שהוא פוגע ובלי להתנצל אחרי שהוא פגע. אבל מנגד אני חושבת.. למה לי? למה שהקשר שלי לא יהיה הדדי? שלפעמים הוא אומר סליחה לפעמים אני.. למה שלא נהייה שווים? למה שלא יהיה לו יחס יפה אליי וכבוד כמו שהוא טוען שהוא מביא לבחורה שלו?
למה אני מוכנה לסבול את זה? למה עוד לא חתכתי כשהייתה לי אפשרות? מה לא בסדר בי ? מה לעשות..? וזאת עוד גרסה עדינה לגבר הבעייתי הזה.. יכולתי להמשיך עוד אבל תזדעזעו. (לא מרים ידיים אבל הדיבור והיחס יעני)
תודה לעונים (: