חותכת את עצמי, מרגישה לבד...לא יכולה להצביע על משהו שהוביל אותי לזה. אני משוגעת?

שלום לכולם,
אני נערה בת 14, גדלתי בבית נעים טוב ומכבד, יש אנשים שאוהבים אותי, יש אנשים שאני אוהבת. לכאורה הכל טוב.

אבל משום מה כבר כמה שנים יש לי מחשבות אובדנייות מאוד חמורות (שאין בכוונתי לבצע, בעיקר מפני שאני לא יכולה לעמוד במחשבה של הפגיעה הקשה כל כך היקרים לי)
,שנאה עצמית וכו'

במשך השנים פיתחתי שיטת התמודדות עם כעסים, כאב, וגם חוסר תחושה. שיטה טובה? אני לא חושבת.

זה התחיל ממכות, הייתי מרביצה לעצמי, ואז שריטות, אל מפרק היד, ולאחרונה גם סכינים....

יש לציין שאני אדם מאוד מופנם מבחינת ביטוי כעסים וכדומה. אני לא זוכרת את עצמי צועקת על איש, מרביצה לאיש או דברים דומים.... רק לעצמי. הגעתי למצב שכאשר אני כועסת, או מרגישה כאב, אני לא יכולה להוציא את זה בשום דרך החוצה (הייתה תקופה שאמנות, מוזיקה לכתיבה עזרו לי, עכשיו זה כבר לא מספיק....) מלבד להכות את עצמי. יש לציין שאין בי צורך להרגיש כאב כמו שיש בי צורך לראות את הצלקות שנשארות.
ממש כאילו אני מרגישה שהנפש והלב שלי כל כך פגומים, שהדרך היחידה להתמודד עם זה היא לבטא את זה דרך הגוף. ככה לפחות אני רואה את הפגמים בבירור, ככה לפחות הפגמים מחברים בין הגוף לנפש....

אני משוגעת?
מה קורה לי?!

הסיבה שאני כותבת כאן, היא מפני שאני לא יכולה להצביע על משהו שהוביל אותי למצב הזה.... אני מרגישה מפונקת.... אני רגישה מידי...אין לי זכות להרגיש כל כך רע עם עצמי... אז למה?!


אני יודעת. אני פתטית, אבל ככה אני מרגישה.

אני מניחה שרבים מכם יחשבו אותי למשוגעת, הרי איזה בן אדם שפוי יפגע בעצמו מבחירה סתם כך? למען האמת, אני די מסכימה אתכם, אבל לכן אני פה.
אני ביום טוב יחסית היום, אז חשבתי שכדאי לי לנסות להתחיל לעזור לעצמי היום, לפני שאשקע חזרה....

אני מניחה שרבים מכם יגידו לי לפנות לעזרה, אך אני לא מרגישה מספיק בנוח....
חברה אחת שלי יודעת, ולמען האמת אני די מתחרטת שסיפרתי אפילו לה, כי עכשיו כל יום היא בודקת אם יש לי סימנים חדשים, וכשיש, אני לא יכולה לסבול את המבט המאוכזב שהיא נותנת לי....

אני לא רוצה לספר, אני לא רוצה לדבר, אני לא מרגישה מוכנה...
אני אפילו לא בטוחה שאני *רוצה* לצאת מזה. אני כבר לא זוכרת מה זאת שמחה אמיתית. אני פשוט כל הזמן מרגישה כאב, עצב, או ריקנות...

אני גם מפחדת שמישהו ישים לב.... אני מסתירה את זה, אבל מידי פעם הכיסוי "גולש" והחתכים נגלים. אני מפחדת שאנשים ייראו את זה ויבינו כמה אני משוגעת...

עוד סיבה שאני מפחדת לספר, היא מפני שאני פשוט לא רוצה לסבך לאנשים את החיים, עדיף להם שהם לא יודעים. אני לא רוצה לפגוע באנשים נוספים.

אני כל הזמן פוגעת באנשים שאני אוהבת!
מה הבעיות שלי?!
למה אני לא מסוגלת פשוט להיות מאושרת?
למה אני פוגעת בכולם?!?!?!
אולי אני פשוט אדם רע...
אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד, באמת שלא.
אבל בסוף אני תמיד פוגעת, אז מה זה משנה?
הן הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות...

אני מתנצלת אם אני נשמעת מגוחכת, ילננית, או דברים דומים....
תודה