באמת שכרגע, אין לי אף אחד. אני מרגישה כאילו אני באמת בתקופת משבר. אני לוקה במחלה חמורה שנקראת רגישות יתר. למה זה כל כך נורא? אני יכולה להעלב ולבכות על דבר הכי מטופש שיש ואז קוראים לי בכיינית, שזה גם מעליב אותי. זה הגיע למצב שאני בוכה כבר אף אחד לא בא אליי ושואל מה קרה, כי חושבים שזה צומי. אבל בשבילי, זה תמיד רציני. אז לעניין. בזמן האחרון אני מרגישה שאם אני לא אכניס את עצמי למפגשים, אף אחד לא יזמין אותי. יש לנו סוג של ״חבורה״ ואני מאוד אוהבת את הבנות שהן במצב רוח טוב. אין צורך לומר שאני ההכי פחות מוצלחת שם מכולן, אין לי חבר, אני לא יפה, רזה אבל לא בקטע יפה, בכיינית ויוצא מצב שפעם בחודש חודש וחצי אני בוכה בצרחות. למה? כי אני מגלה שכל החבורה קבעה ואף אחד לא דאג להזמין אותי, ואז אני שואלת למה לא הזמינו אותי ואז מתנפלים אליי ואני רצה הביתה בבכי. רבתי לא מזמן אם אחת מהבנות ואני מבינה שהדרך היחידה שלא להעלב זה לצאת שתי דקות לפני ההפסקה כדי שאף אחד לא יראה אותי, להכנס לשירותים, ולצאת מהשירותים שתי דקות אחרי הסוף. החלק הכי נורא זה שאף אחד לא דואג לי ולא שם לב שאני לא שם. למה זה מגיע למצב שחברות שלי יורדות עליי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025