יש לי חבר חצי שנה. הוא בן 20 ואני עוד מעט 18. עברנו קצת תקופה לא ממש טובה ואמא שלי התחילה לשנוא אותו מאותו הרגע, יותר ממה שהיא שנאה בהתחלה.
בעבר הייתי מספרת לה כל דבר שאני עוברת במערכות יחסים אבל הבנתי שזה רק יוצא לרעתי והפסקתי עם זה.
אמא שלי מרשה לעצמה להידחף לי לזוגיות בצורה שהיא לא אמורה להידחף.
היא חושבת שמדובר פה בשלישיה, אני היא וחבר שלי, מה שהיא לא מבינה זה שמדובר פה נטו בי ובחבר שלי!
היא נכנסת יותר מדי לפרטים ושואלת שאלות שהיא לא אמורה לשאול. היא צריכה לפעול ולדאוג כאמא לא כחלק נוסף במערכת יחסים שלי.
"למה הלכתם לפה? למה לא הלכתם לשם? למה הלכת אליו אחרכך? למה הוא לא בא לפה? למה את הולכת לשם? למה הוא לא אמר ככה ולמה הוא לא עשה ככה?. את לא קובעת איתו בלי להגיד לי את לא זה ולא זה" ועוד מיליון דברים בסגנון.
היא כל פעם עושה לי בכוונה ודופקת לי את הפגישות איתו. אנחנו יכולים לתכנן פגישה במשך חודש ופתאום באותו יום היא תתחיל לצעוק עלי שאני לא יוצאת, למה?, בלי סיבה. אבל אם הייתי יוצא עם חברה הכל היה טוב.
היא מחפשת איפה לפגוע לי בקשר ולעשות רע, לעשות דווקא.
דיברתי איתה על זה מיליון פעם, בצעקות, בריבים, בשקט, ברוגע, הכל ניסיתי אבל היא פשוט לא מבינה. אני מנסה להסביר לה שאני כבר לא ילדה בת 12 שאני פאקינג בת 18 ואני רוצה לקבל את ההחלטות שלי לבד, לטעות לבד וללמוד מהטעיות שלי, לבד. היו מצבים שלא היינו מדברות תקופה ארוכה ושאשכרה יצאתי מהבית ולא חזרתי כי רציתי שהיא תבין שאני רצינית לגבי זה, אבל כלום, לא עזר. זה כמו לדבר עם קיר בקטע הזה.
היא לא נותנת לי חופש בעניין הזה בכלל. אני מיואשת לא יודעת כבר מה אני יכולה לעשות.
למישהו יש פיתרון בשבילי? אני מ-ש-ת-ג-ע-ת !
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות