למה אנשים מביאים ילדים ולא אוהבים אותם? בסופו של דבר כולם סובלים מזה

היי כולם,
אני יודעת שזה ארוך אבל אני מקווה שתקראו.

ובכן, מאז שנולדתי הוריי שנאו אותי. אף פעם לא קיבלתי חיבוק אימהי/ אהבי כזה או אחר והרגשתי נאהבת ורצויה בבית. אולי היה פרק זמן קצר שבו ההורים שלי אהבו אותי אבל גם הוא לא נמשך יותר מידיי זמן לאחר שאחיי הקטנים נולדו.תמיד הייתה להם עדיפות עליונה וכולם מעדיפים אותם הרבה על פניי, בין אם זה במשפחה הגרעינית והמורחבת או בחברת אנשים/ מכרים של משפחתי. לדוגמה: אם יהיה אירוע משפחתי כלשהו, המשפחה המורחבת תמיד ישאלו למה אחד האחים הקטנים לא הגיע, או איפה הם נמצאים וייתעלמו ממני ויתנהגו כאילו אני אוויר. זה דפוס התנהגות קבוע מאז שאני זוכרת את עצמי. למה בעצם הביאו אותי לעולם אם אף אחד מהמשפחה לא אוהב אותי?.. זה אולי יישמע קצת כמו "דיכאון גיל ההתבגרות" או "את סתם מדמיינת" אבל זה לא! למען השם לא ניתן להסביר מה שאני מרגישה כלפיהם במילים! הם אף פעם לא היו מרוצים ממה שאני עושה (ההורים שלי ), תמיד ניסו להוריד לי את הביטחון עוד מגיל קטן (והצליחו בגדול ), התנהגו אליי בזלזול והשפילו אותי עד שבסופו של דבר גם אחיי למדו מהם וכשאני מחזירה להם עקיצות מגנים על אחיי כאילו שהם מלאכים למרות שהם מפלצות שלא ברא השטן!.. תמיד הייתי "הכבשה השחורה" של המשפחה, בכל דבר. אפרופו כבשה שחורה, גם המצב החברתי שלי לא מזהיר.. אני קצת הרבה דחויה בחברת אנשים ובמיוחד בבית הספר. אין לי מה לעשות לגבי זה ולאחר שניסיתי להתחבר לכמה אנשים וזה לא צלח הפסקתי. אני לא את אתחבר בכוח לאנשים שלא מעוניינים בחברתי. אני נחשבת "פריקית" (למרות שכל עניין הסטיגמטיות בעיניי שטויות, קצת קשה להתעלם מהמושג "פריקית" לאחר שמזכירים לך אותו כמה פעמים ביום) . הילדים בשכבה בטוחים שאני מעשנת, עושה סמים, שותה, שוכבת עם כל מה שזז ועושה עוד הרבה דברים אחרים ומזעזעים אבל לא ניכנס לזה עכשיו. בסופו של דבר גם המורים נדבקו ב"חיידק" הפסיכי של הפריקזם ושלחו אותי מספר פעמים לפסיכולוגית בית הספר שרק ירדה עליי ואמרה לי עד כמה השקפת העולם שלי מוטעת.
כמובן שכל "המידע" הזה מועבר אל ההורים שלי שמאוכזבים ממני שוב ושוב. אני מרגישה שאני תוחלת חיים מבוזבזת ללא מטרה. נמאס לי לקום בבוקר ולא להתכוון לזה, אני רוצה ללכת לישון ולא לקום לעולם. אני נהיית חרדתית מצעקות ומפחדת שירימו עליי יד מכיוון שזה מה שאני רגילה אליו! אני לא יודעת כבר מה לעשות ולאן מועדות פניי. תחביבים אין לי מפני שכל דבר שניסיתי לפתח (ציור, לדוגמה ) הוריי הרסו לי את החשק ואת האהבה שלי כלפי זה.
אני קמה כל בוקר עצובה, יושבת בכיתה שאני לא רוצה ולא רצויה שם (גם המורים לא אוהבים אותי, אז לא לדבר על התלמידים ) ואז לחזור לבית שאני לא רצויה בו. אני לא יודעת איך מייעצים לדבר כזה, אני רושמת את זה פה יותר בשביל לפרוק כנראה.