מעולם לא רציתי בכלל ילדים ועכשיו אני מרגישה כמו אסירה

במסווה בת 38 | כתבה את השאלה ב-09/05/16 בשעה 23:51

דבר ראשון, אני בהחלט מבקשת לא לשפוט כי אין לכם מושג איך זה.

אני אמא לשני ילדים תאומים עוד מעט בגיל 16. מאז ומתמיד הרגשתי שאין לי רצון בילדים, אבל כתוצאה מהחברה בה גדלתי והדרך שבה גידלו אותי החזקתי שביב תקווה שאולי זה רק הרגשה שתחלוף ברגע שאני אביא ילדים.

התחתנתי בשידוך לאדם שהתגרשתי ממנו כשילדיי גדלו כי לא רציתי להביא עוד והחלטתי שאני לא אעשה עוול לילדים נוספים, הרגשתי שאני נותנת להם מעצמי רק בגלל שככה אמרו לי "תהיי אמא". לא הצלחתי מעולם לאהוב אותם. מה לא ניסיתי...רבנים, תפילות, בדיקות הורמונליות, רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. 13 שנים לא פשוטות שעברו עליי מהלידה וההנקות הכפויות ועד שהם התחילו חטיבה. זה פשוט מעולם לא היה שם. תמיד חייתי בתחושה שאני האמא הכי רעה שיש כי איך אמא לא אוהבת את הילדים שלה?

מצד שני אני מרגישה כעס עצום. למה אני צריכה בכלל להרגיש ככה? למה זה הוגן שאני צריכה להלקות את עצמי ולהרגיש רע עם זה שאני לא מסוגלת לאהוב את מה שהחברה דחפה אותי לאהוב? למה אני צריכה להתנצל על זה?

החיים המשיכו ואני בשלי המשכתי לזייף. התחלתי להגיע לפגישות של קבוצות לנשים במצב שלי - חרדיות ודתיות מבית שפשוט לא מוצאות את עצמן כאימהות. היה טוב להרגיש תמיכה ולדעת שאת לא לבד ויש עוד כמה מאות אימהות איתך, במצב שלך, מבינות לליבך. יש לנו קבוצה עצומה בפייסבוק, מפגשים וחוויות משותפות.

אני מרגישה שמצאתי את עצמי רק שם אבל שאין לי את האומץ לעשות את הצעד הזה בחיים האמיתיים ולהתנתק.
לא מגיע לי להיות אישה חופשייה? אני מצד אחד בקרע עצום בגלל הילדים שאותם אני לא מצליחה לאהוב אבל לא רוצה להפקיר כמובן, ומצד שני אני רוצה לחיות את החיים שלי. לפרוח עם האמונה שלי ולעשות את מה שאני אוהבת ורוצה.

יש סיבה מאוד טובה שאני מתייעצת כאן כי אני יודעת שבאתרים אחרים ימליצו לי לנסות לאהוב אותם בכוח, אני את השלב הזה כבר עברתי מזמן ונמאס לי להילחם.

אני מנסה לשאול משהו שאני לא מצליחה לרשום באופן ברור ואני ממש אודה למי שיצליח לקרוא בין השורות ויענה לי.

עדכון מבמסווה, שואלת השאלה 2016-05-10 19:56:08

תודה רבה לכולם על העצות.

לכל מי שענה בנוגע לאהבה - אני יודעת שזה נראה לכם בלתי אפשרי ובלתי נתפס שאמא לא תאהב את הילדים שלה. זה מה שאומרים לנו כל הזמן, שאין כמו אהבת אם ושזה הדבר הכי טהור שיש שמגיע באופן אטומטי.

האמת היא, שאני לא מרגישה אליהם אהבה. כמובן שאני לא אזרוק אותם מהבית ולא אעיף אותם לשום מקום. הם עדיין תחת אחריותי ואני לא מתכוונת פשוט להתנתק מהם כי הם עדיין קרובים לי. קרובים לי אין זה אומר שאני אוהבת אותם, אבל הם קרובים לי.

לכן זה שאני לא זורקת אותם לא אומרת שאני אוהבת אותם. אני כן קרובה אליהם, אבל אין שם את הקליק, אין את החיבור שאני רואה אצל אימהות אחרות ובמבט לאחור, עם כמה שזה נשמע נורא, אולי לא הייתי צריכה לתת לחברה להשפיע עליי ולהביא ילדים.

ושוב, תודה רבה לכולם.

שמור עדכון

הזמן

דווח

עקוב

נהל

אני רוצה להגיב בתור אורח!

* כינוי:

(אפשר בדוי!)

* מין:

* גיל:

* כתובת מייל:

בשביל מה?

הוספת סרטון מ-YouTube

קישור הסרטון:

הסר סרטון

אני רוצה ששואלת השאלה תראה את כתובת המייל שלי

אני מסכים לאמור בתנאי השימוש ומצהיר/ה כי אני בעל/ת זכויות יוצרים בתוכן המועלה וכי התוכן המועלה עומד בקריטריונים המופיעים בתנאי השימוש.

הוספת עצה

שולח את העצה...

אצלנו, כל אחד יכול להוסיף עצה... גם מבלי להירשם!
אבל אנו ממליצים לך להירשם למערכת המייעצים
ההרשמה קצרה וללא שום תשלום.

אז, בשביל מה להירשם?

כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות